פותחים גמרא. מסכת סוכה. פרק שלישי — ״לולב הגזול״. דף ל״ח, ודף ל״ט. והסוגיה: שומע כעונה. אפשר לצאת ידי חובה — רק בהקשבה?
במשימה הקודמת: איפה מנענעים — ולמה. ועכשיו — המשנה: ״מי שהיה עבד… או קטן מקרין אותו — עונה אחריהן מה שהן אומרין״. רש״י: ״אחד קורא את ההלל, ומוציא את הרבים״. אבל מי שאינו מחויב — אינו מוציא את המחויב. ״ותבא לו מאירה״ — ״שלא למד״. ״אם היה גדול מקרא אותו — עונה אחריו הללויה״. ״לכפול — יכפול, לפשוט — יפשוט, לברך — יברך. הכל כמנהג המדינה״. המעטפה הבאה.
אמר רבא: ״הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא״. רש״י: ״הלכות גדולות״. רש״י: ״ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו… בבתי כנסיות… אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים״. המנהג שומר את ההלכה.
״הוא אומר: הללויה, והן אומרים: הללויה — מכאן שמצוה לענות הללויה״. ״הוא אומר: הללו עבדי…״ — והן עונים: ״הללויה״. ״מכאן — שאם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללויה״.
״הוא אומר: הודו… והן אומרים: הודו… — מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים״. ״הוא אומר: אנא… הושיעה נא״, והן אומרים אחריו — ״מכאן שאם היה קטן מקרא אותו, עונין אחריו מה שהוא אומר״. ״הוא אומר: אנא… הצליחה נא״, והן אומרים אחריו — ״מכאן שאם בא לכפול, כופל״.
״הוא אומר: ברוך הבא״ — והן משלימים: ״בשם…״ — ״מכאן לשומע כעונה״. רש״י: ״אם שמע וכיון לבו לשמוע — אף על פי שלא ענה, יצא״. וכן בקדיש: ״ישתקו… וישמעו בכוונה — והרי הן כעונין״.
״בעו מיניה מרבי חייא בר אבא: שמע ולא ענה — מהו?״ ״אמר להו: חכימיא, וספריא, ורישי עמא, ודרשיא — אמרו: שמע ולא ענה — יצא״. רש״י: ספריא — ״מלמדי תינוקות״.
״מנין לשומע כעונה? דכתיב: את הדברים אשר קרא יאשיהו. וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן!״ אלא — יאשיהו שמע, ונחשב כאילו קרא. ״ודילמא בתר דקראנהו שפן — קרא יאשיהו?״ אמר רב אחא בר יעקב: ״לא סלקא דעתך, דכתיב: …בשמעך — בשמעך, ולא בקראך״.
אמר רבא: ״לא לימא איניש ברוך הבא, והדר — בשם…״ אלא הכל ״בהדדי״ — ביחד. וכן: ״יהא שמיה רבא מברך — בהדדי״. אמר ליה רב ספרא: ״משה, שפיר קאמרת?!״ רש״י: ״משה — גדול הדור״. ״אלא — אסוקי מילתא היא, ולית לן בה״. רש״י: ״הואיל וכוונתו לגמור״.
״מקום שנהגו לכפול. תנא: רבי — כופל בה דברים. רבי אלעזר בן פרטא — מוסיף בה דברים״. ״מאי מוסיף? אמר אביי: מוסיף לכפול מאודך ולמטה״. רש״י: ״שכל המזמור כפול מראשו ועד כאן״.
״לברך — יברך. אמר אביי: לא שנו אלא לאחריו. אבל לפניו — מצוה לברך״. דאמר שמואל: ״כל המצות כולן — מברך עליהן עובר לעשייתן״. רש״י: ״עובר — קודם״. ומנין ש״עובר״ — פירושו קודם? ״וירץ אחימעץ דרך הככר — ויעבור את הכושי״. רש״י: ״קדמו לרוץ לפניו״.
אז מה לוקחים מזה? שומע כעונה: מי שמקשיב באמת, בכוונה — כאילו אמר בעצמו. והמנהג של היום שומר את תקנת הראשונים. והברכה — לפני המעשה: קודם יודעים מה עושים. תיק מספר עשרים ושנים — נסגר. ובמשימה הבאה: לולב בשנת השמיטה — איך קונים אתרוג בלי לקנות?