רבא לומד ״הלכות גדולות״ ממנהג אמירת ההלל בבית הכנסת, ובהן ״שומע כעונה״: מי ששמע ולא ענה, יצא. בסוף הסוגיה שמואל קובע: ״כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן״. בסוגיה בעיון: האם השמיעה נחשבת דיבור ממש, ואיך מברכים על לולב לפני שיוצאים בו.
רבא: מי שאומר לבדו לא יפסיק בין ״ברוך הבא״ ל״בשם ה׳״, כי אז שם השם אינו מחובר למה שנאמר לפניו (רש״י). רב ספרא חולק: ״משה, שפיר קאמרת?״, זו רק סיום הענין, ואין בכך בעיה.
9מִשְׁנָהל״ט ע״א
לְבָרֵךְ - יְבָרֵךְ
המשנה אומרת שבמקום שנהגו לברך אחרי ההלל, מברכים. אביי: זה רק בברכה שאחריו. אבל בברכה שלפניו מצוה לברך בכל מקום.
רבא: מי שאומר לבדו לא יפסיק בין ״ברוך הבא״ ל״בשם ה׳״, כי אז שם השם אינו מחובר למה שנאמר לפניו (רש״י). רב ספרא חולק: ״משה, שפיר קאמרת?״, זו רק סיום הענין, ואין בכך בעיה.
9מִשְׁנָהל״ט ע״א
לְבָרֵךְ - יְבָרֵךְ
המשנה אומרת שבמקום שנהגו לברך אחרי ההלל, מברכים. אביי: זה רק בברכה שאחריו. אבל בברכה שלפניו מצוה לברך בכל מקום.
בתחילה רוב הציבור לא ידע את ההלל, ולכן תיקנו שאחד קורא והשאר שומעים ועונים מקצת. בימי רבא כולם כבר יודעים וקוראים, ובכל זאת שמרו את התשובות. מהן לומדים מה תיקנו הראשונים.
שתי דוגמאות לשומע כעונה. (1) מי שאינו יודע לקרוא ולענות: אם שמע וכיוון את לבו, יצא. (2) מי שמתפלל עמידה ושומע קדושה או ״יהא שמיה רבא״: ישתוק וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו. בדוגמה הראשונה הוא אינו יודע לענות, ובשנייה אינו יכול לענות.
רש״י
ד״ה אשר קרא המלך וגו׳
סוכה ל״ח ע״ב
בספרשמצאחלקיההכהןמשתעיקראבספרמלכים(בכב):
⇕
גררו את הפס למטה לכתב מרובע
הפסוק מדבר בספר התורה שמצא חלקיה הכהן בבית המקדש, בימי יאשיהו (מלכים ב׳ כ״ב).
ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות
במגילה כ״ב ע״א נאמר שאין מפסיקים באמצע פסוק, חוץ מלימוד תינוקות. ואילו כאן שליח הציבור אומר ״אנא ה׳ הושיעה נא״, הציבור חוזר, ורק אחר כך הוא אומר ״אנא ה׳ הצליחה נא״.
!תֵּרוּץ
הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.)
כאן שונה, כי את הפסוק אמרו מלכתחילה שני בני אדם, כמו שמובא בפסחים קי״ט ע״א. לכן חלוקתו לשניים נאמנה למקורו.
הַחִדּוּשׁ
החידוש: מותר לחלק את הפסוק בהלל, כי מלכתחילה נאמרו שני חלקיו בידי שני אנשים.
בדקו את עצמכם
1מה הקושיה מן הגמרא במגילה?
אין מפסיקים באמצע פסוק חוץ מלתינוקות, ובהלל מפסיקים בין ״הושיעה נא״ ל״הצליחה נא״.
2מה התירוץ?
את הפסוק אמרו שני בני אדם (פסחים קי״ט ע״א), ולכן מותר לחלק אותו.
מקורות: מגילה כ״ב ע״א · פסחים קי״ט ע״א
תוספות
ד״ה שמע ולא ענה
סוכה ל״ח ע״ב
השאלה במשפט אחד: האם מי שמתפלל עמידה יכול לשתוק ולשמוע קדושה, ולצאת בשמיעה?
וכן למתפללין בצבור ... ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ... כדפירש בקונטרס
פירוש רש״י (וכן בהלכות גדולות): מי שאינו יודע לענות ושמע בכוונה, יצא. וכן מי שמתפלל ושליח הציבור אומר קדושה או ״יהא שמיה רבא״: ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו.
?קֻשְׁיָה
וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל
אבל בברכות כ״א ע״ב נאמר: מי שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אם יכול לגמור את תפילתו לפני ששליח הציבור מגיע לקדושה, יתפלל. ואם לאו, לא יתפלל. וכך גם במודים. למה כל כך? שיתפלל כרגיל, וכשיגיעו לקדושה ישתוק וישמע!
✓מַסְקָנָה
אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו
מכאן שאילו היה שותק ושומע, השמיעה הייתה הפסק בתפילתו. כלומר השמיעה נחשבת כמו דיבור באמצע התפילה.
!תֵּרוּץ
ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר
ואולי אפשר ליישב גם את רש״י: אף ששומע כעונה, לענות בפה עדיף, וזו מצוה מן המובחר. לכן הגמרא בברכות מעדיפה שלא יתחיל, כדי שיוכל לענות בעצמו.
הַחִדּוּשׁ
החידוש: לפי הקושיה, שתיקה ושמיעה באמצע העמידה הן הפסק, כי השומע נחשב כמדבר. ולפי ״ומיהו שמא״: שומע כעונה מועיל, אבל עונה בפה הוא מצוה מן המובחר.
בדקו את עצמכם
1מה הדין על פי הגמרא בברכות כ״א ע״ב במי שנכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור בתפילת עמידה?
אם יכול לגמור את תפילתו לפני ששליח הציבור מגיע לקדושה (ולמודים), יתפלל. ואם לאו, לא יתפלל.
2איך הלכה זו סותרת את פירוש רש״י?
לפי רש״י הוא יכול להתפלל, ובקדושה לשתוק ולשמוע, והרי הוא כעונה. אם כן, למה הגמרא אוסרת עליו להתחיל?
3מהו תירוץ התוספות, ומה היחס בין שומע לעונה לפיו?
״ומיהו שמא״: אף ששומע כעונה ויוצא, עונה עדיף ומצוה מן המובחר. לכן הגמרא רוצה שיוכל לענות בעצמו.
מקורות: ברכות כ״א ע״ב
תוספות
ד״ה עובר לעשייתן
סוכה ל״ט ע״א
השאלה במשפט אחד: בלולב יוצאים ידי חובה ברגע שמגביהים אותו. מתי מברכים, כדי שהברכה תהיה ״עובר לעשייתן״?
מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה
לכן צריך לברך על הלולב לפני שנוטלים אותו. אחרי הנטילה כבר מאוחר, כי ״מדאגבהיה נפק ביה״, ברגע ההגבהה כבר יצא (מ״ב ע״א).
?קֻשְׁיָה
ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי
אבל זה לא מסתבר: איך יברך על לולב שמונח בכלי? בתפילין מברכים ״משעת הנחה עד שעת קשירה״ (מנחות ל״ה ע״ב). כל זמן שהמצוה אינה מוכנה בידו לעשות, אין לברך עליה.
!תֵּרוּץ
ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך
פתרון ראשון. נוטל את הלולב ומברך לפני שנוטל את האתרוג. כיון שהמינים מעכבים זה את זה, עד שלא נטל את כולם לא יצא, ולכן זה עדיין ״עובר לעשייתן״.
!תֵּרוּץ
אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן
פתרון שני. נוטל את שניהם אבל הופך אחד מהם. אין יוצאים אלא ״דרך גדילתן״ (״עצי שטים עומדים״, מ״ה ע״ב), ולכן לא יצא עד שיחזיר אותו.
!תֵּרוּץ
ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה
פתרון שלישי. גם אם מחזיק אותם כדרכם, יכול לכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה. אמנם מצוות אינן צריכות כוונה (ראש השנה כ״ח ע״ב), אבל בעל כורחו אינו יוצא.
ססְבָרָה
ומיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך ... הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע
ומכל מקום, מי שכבר יצא עדיין מברך. כך מוכח בפסחים ז׳ ע״ב: ״נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב״. הטעם: המצוה עוד לא נגמרה לגמרי, כי צריך לנענע. וכן אנשי ירושלים החזיקו את הלולב כל היום (מ״א ע״ב), ומצוה מן המובחר זו נחשבת כהמשך המצוה.
ררְאָיָה
ובהדיא אמר בירושלמי דברכות פרק הרואה גבי ציצית
וכך בירושלמי: מי שעושה ציצית מברך ״לעשות ציצית״, ומי שהתעטף מברך ״להתעטף בציצית״, אחרי ההתעטפות, כי המצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף. בלולב זה לא בדיוק כך, כי עיקר המצוה כבר עבר בנטילה. ובירושלמי נחלקו: רבי יוחנן אומר ״עובר לעשייתן״, ורב הונא ״בשעת עשייתן״.
הַחִדּוּשׁ
החידוש: כדי לברך על הלולב ״עובר לעשייתן״ נוטלים את המינים בלי לצאת בהם: לפני שנוטלים את האתרוג, כשאחד מהם הפוך, או בכוונה שלא לצאת. כך פוסק השולחן ערוך (תרנ״א, ה׳): ״יברך... קודם שיטול האתרוג... או יהפוך האתרוג עד שיברך״.
בדקו את עצמכם
1לפי תחילת דברי התוספות, מתי צריך לברך על הלולב, ולמה?
לפני שנוטלים אותו, כי ברגע ההגבהה כבר יוצאים ידי חובה (״מדאגבהיה נפק ביה״).
2איזו קושיה מעוררת הברכה על התפילין?
בתפילין מברכים ״משעת הנחה עד שעת קשירה״. כשהמצוה אינה מוכנה בידו, כמו לולב שמונח בכלי, אין לברך עליה.
3מהם שלושת הפתרונות של התוספות?
(1) ״ושמא״: נוטל את הלולב ומברך לפני שנוטל את האתרוג. (2) ״אי נמי״: נוטל את שניהם כשאחד הפוך, ואין יוצאים אלא דרך גדילתן. (3) ״ואפילו״: מחזיק כדרכם ומכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה.
4באילו פתרונות משתמש השולחן ערוך?
בראשון (לברך קודם שיטול האתרוג) ובשני (להפוך את האתרוג עד שיברך).
החוברת של משרד החינוך בוחנת שני כללים: האם השמיעה היא דיבור ממש (מקורות 1–5), ואיך מקיימים ״עובר לעשייתן״ (מקורות 6–12).
שיטה
השאלה
העמדה
מקור
רש״י
שומע כעונה בתפילה
מי שמתפלל ושומע קדושה ישתוק וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו.
רש״י ל״ח ע״ב, ד״ה הוא אומר ברוך הבא
תוספות
שומע כעונה בתפילה
מברכות כ״א ע״ב עולה שהשמיעה באמצע התפילה היא הפסק. ״ומיהו שמא״: אף ששומע כעונה, עונה עדיף ומצוה מן המובחר.
תוס׳ ל״ח ע״ב, ד״ה שמע
רשב״א
שומע כעונה בתפילה
שומע כעונה ״אפילו לכתחילה״. לכן בין תפילין של יד לשל ראש ישתוק וישמע, ובתפילת עמידה אסור אפילו לשתוק, ״דשתיקתו כענייתו״.
שו״ת הרשב״א ה׳, י״ג
משנת יעבץ
במה נחלקו
לרש״י השמיעה אינה דיבור. השומע מצטרף לעונה ויוצא על ידו. לרשב״א לשמיעה יש ״תורת דיבור״, והשומע כמברך בעצמו. לכן לדעתו שתיקה בתפילה היא הפסק.
הרב ז׳ולטי, משנת יעבץ או״ח כ״ו
קונטרסי שיעורים
המחלוקת כבר באמוראים
רבי חייא בר אבא אמר ״שמע ולא ענה יצא״, כלומר רק יצא (כרש״י). בר קפרא ורבא אמרו ״שומע כעונה״ ולמדו מפסוק, כלומר כעונה ממש (כרשב״א).
הרב גוסטמן, קונטרסי שיעורים, נדרים א׳
רמב״ם
מי ששכח לברך לפני המצוה
מצוה ״שעדיין עשייתה קיימת״ (ציצית, תפילין, סוכה) מברך אחריה. מצוה שעברה (שחיטה, הפרשת תרומה, טבילה) אינו מברך. גר מברך אחרי הטבילה, כי לפניה אינו יכול לומר ״וצונו״.
רמב״ם הלכות ברכות י״א, ג׳–ז׳
ריטב״א
טעם הכלל
(1) שיתקדש תחילה בברכה ויודיע שהוא עושה מפני מצות ה׳. (2) הברכה היא עבודת הנפש, וראוי להקדים אותה למעשה, שהוא עבודת הגוף.
ריטב״א פסחים ז׳ ע״ב
רמב״ם ורא״ש
ברכת ״לישב בסוכה״
לרמב״ם מקדשים מעומד ומברכים לפני הישיבה, כי הקביעות היא בישיבה. לרא״ש מברכים אחרי שישב, כי ״תשבו״ פירושו תתעכבו, והמצוה נמשכת (קרבן נתנאל).
רמב״ם סוכה ו׳, י״ב · רא״ש סוכה ד׳, ג׳
בודקים את עצמנו
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
בהלל החזן אומר ״ברוך הבא״ והציבור עונה ״בשם ה׳״. מה לומד רבא מכך?
זו הלכה אחרת, שנלמדת מ״הודו לה׳״. כאן הציבור אינו חוזר על דברי החזן אלא שומע חלק ממנו ואומר רק את השאר.
זו הלכה אחרת, שנלמדת מ״אנא ה׳ הושיעה נא״: כשקטן מקריא עונים אחריו כל מה שהוא אומר. כאן הציבור אינו חוזר על ״ברוך הבא״.
הפוך מדברי רבא: ״לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה׳״, כי אז שם השם אינו מחובר למה שנאמר לפניו (רש״י). ובכלל, זה אינו הלימוד של שומע כעונה.
כך לומדים ״מכאן לשומע כעונה״: הציבור אינו אומר את ״ברוך הבא״, אלא שומע אותו מהחזן, ובכל זאת נחשב כאילו אמר את כל הפסוק.
רש״י מסביר שמי שמתפלל עמידה ושומע קדושה ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה. מה קושיית התוספות על כך?
זו קושיה אחרת של התוספות, על חלוקת הפסוק ״אנא ה׳״ בהלל, והם מתרצים שם שני בני אדם אמרוהו. היא אינה קשורה לשמיעת קדושה.
זו קושיית התוספות מברכות כ״א ע״ב: אילו שמיעה הייתה מועילה, היה אפשר להתחיל ולשתוק בקדושה. מכאן שהשמיעה היא הפסק בתפילה.
זו קושיה שהגמרא עצמה שואלת על בר קפרא, ורב אחא בר יעקב מתרץ ״בשמעך ולא בקראך״. אין זו קושיית התוספות על רש״י.
התוספות אינם טוענים כך. הם מסיימים ״ומיהו שמא״: שומע כעונה מועיל, אלא שעונה בפה עדיף ומצוה מן המובחר.
התוספות אומרים שצריך לברך על הלולב לפני הנטילה, כי ברגע ההגבהה כבר יוצאים. למה בכל זאת הם מקשים על כך?
זה הפוך מהכיוון של התוספות. בגלל שיוצאים בהגבהה, הם דורשים לברך לפני הנטילה. הקושי הוא איך לברך לפני שהלולב בידו.
זה טעם שהתוספות מזכירים בהמשך, כדי להסביר שגם מי שכבר יצא עדיין מברך, ולא הקושיה על הברכה לפני הנטילה.
זו הקושיה: ״איך יברך עליו והוא מונח בכלי״. כל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות, אין לברך עליה, כמו בתפילין.
זה הפתרון הראשון של התוספות ולא הקושיה: נוטל את הלולב ומברך לפני שנוטל את האתרוג, כי המינים מעכבים זה את זה.
שאלות בסגנון בגרות
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
רש״י מביא שתי דוגמאות לכלל ״שומע כעונה״. כתוב את המקרה והדין בכל אחת, ומה ההבדל העקרוני ביניהן.
תשובה
(1) מי שאינו יודע לקרוא ולענות: שמע וכיוון את לבו, יצא. (2) מי שמתפלל עמידה ושומע קדושה: ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה. בראשונה אינו יודע לענות, ובשנייה אינו יכול לענות.
מניין לומד בר קפרא ״שומע כעונה״? מה הקושיה על הלימוד ומה התירוץ?
תשובה
מן הפסוק ״את הדברים אשר קרא מלך יהודה״, אף ששפן קרא ויאשיהו שמע. הקושיה: אולי יאשיהו קרא אחריו? התירוץ (רב אחא בר יעקב): ״בשמעך״ ולא ״בקראך״.
מה קושיית התוספות על רש״י מן הגמרא בברכות כ״א ע״ב, ומה תירוצם?
תשובה
אם שומע כעונה, למה מי שלא יספיק לגמור לפני הקדושה לא יתחיל? שיתפלל וישתוק בקדושה! מכאן שהשמיעה היא הפסק. ״ומיהו שמא״: שומע כעונה, אבל עונה עדיף ומצוה מן המובחר.
במה נחלקו רש״י והרשב״א לפי ״משנת יעבץ״, ומה הנפקא מינה?
תשובה
לרש״י השמיעה אינה דיבור, אלא השומע יוצא על ידי המברך. לרשב״א לשמיעה יש תורת דיבור. הנפקא מינה: באמצע העמידה לרש״י ישתוק וישמע, ולרשב״א השתיקה היא הפסק ואסורה.
מה הקושי ב״עובר לעשייתן״ בנטילת לולב, ומה הפתרונות שמביאים התוספות?
תשובה
ברגע ההגבהה יוצאים, ולכן הברכה צריכה לבוא לפני הנטילה, אבל אין מברכים על לולב שמונח בכלי. הפתרונות: לברך לפני שנוטלים את האתרוג, להפוך אחד מהמינים, או לכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה.