מצב מורהאזור המוריםאיך משתמשים בכיתהיציאה
מַהֲלָכִיםלומדים גמרא צעד אחר צעד
סוגיה בעיון 5 · שאלון 6281

שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה; כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתָן

לא בתכנית תושב״ע

סוכה ל״ח ע״ב–ל״ט ע״א · פרק ג׳, לולב הגזול

רבא לומד ״הלכות גדולות״ ממנהג אמירת ההלל בבית הכנסת, ובהן ״שומע כעונה״: מי ששמע ולא ענה, יצא. בסוף הסוגיה שמואל קובע: ״כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן״. בסוגיה בעיון: האם השמיעה נחשבת דיבור ממש, ואיך מברכים על לולב לפני שיוצאים בו.

הסוגיה בקצרה

תרשים הסוגיה

מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.

מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.

מציג את התרשים שלב אחרי שלב, במסך מלא (למורים בלבד)
  1. הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָאל״ח ע״ב

    הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא

    רבא: ממנהג אמירת ההלל בבית הכנסת אפשר ללמוד ״הלכות גדולות״. הציבור כבר יודע את ההלל, ובכל זאת עונה במקומות מסוימים כמו פעם. מכל תשובה כזו לומדים הלכה.

  2. מִכָּאן

    הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ - מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״

    רבא עובר על המנהג שלב אחרי שלב, ולומד מכל שלב הלכה.

    • ״הַלְלוּ עַבְדֵי ה׳״הציבור עונה הללויה: אם גדול מקריא אותו, עונה אחריו הללויה.
    • ״הוֹדוּ לַה׳״הציבור עונה הודו: מצוה לענות ראשי פרקים.
    • ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״הציבור חוזר אחריו: אם קטן מקריא אותו, עונים אחריו כל מה שהוא אומר.
    • ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״הציבור חוזר אחריו: מי שרוצה לכפול, כופל.
  3. שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה

    הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ - מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה

    את ״ברוך הבא״ הציבור אינו אומר בעצמו. הוא שומע מן החזן וממשיך ״בשם ה׳״, כאילו אמר את תחילת הפסוק. מכאן שמי שמקשיב לקורא נחשב כאילו אמר בעצמו.

  4. שָׁמַע וְלֹא עָנָה

    חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה - יָצָא

    שאלו את רבי חייא בר אבא מה דינו של מי ששמע ולא ענה. הוא ענה בשם החכמים, המלמדים, ראשי העם והדרשנים: יצא.

  5. מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה - דִּכְתִיב: ״אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה״

    בר קפרא לומד מן הפסוק על יאשיהו המלך. וכי יאשיהו קרא את ספר התורה שנמצא? שפן הסופר קרא לפניו. ובכל זאת כתוב ״אשר קרא״, כי מי ששומע נחשב כאילו קרא.

  6. קֻשְׁיָה

    וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ?

    אולי אחרי ששפן קרא, יאשיהו קרא בעצמו?

  7. תֵּרוּץ

    ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״

    רב אחא בר יעקב. הנביאה אומרת ליאשיהו ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ... בְּשָׁמְעֲךָ״. הוא נכנע כששמע, ולא כשקרא.

  8. לָא לֵימָא אִינִישׁ

    לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״

    רבא: מי שאומר לבדו לא יפסיק בין ״ברוך הבא״ ל״בשם ה׳״, כי אז שם השם אינו מחובר למה שנאמר לפניו (רש״י). רב ספרא חולק: ״משה, שפיר קאמרת?״, זו רק סיום הענין, ואין בכך בעיה.

  9. מִשְׁנָהל״ט ע״א

    לְבָרֵךְ - יְבָרֵךְ

    המשנה אומרת שבמקום שנהגו לברך אחרי ההלל, מברכים. אביי: זה רק בברכה שאחריו. אבל בברכה שלפניו מצוה לברך בכל מקום.

  10. עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן

    כׇּל הַמִּצְוֹת כּוּלָּן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן

    רב יהודה אמר שמואל. ״עובר״ פירושו לפני: ״וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ... וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי״, כלומר הקדים אותו. וכן ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״.

מילים בארמית בסוגיה

ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.

91 מילים · הצגה והסתרה
המילהפירושהערה
הִלְכְתָאהלכה
אִיכָּאיש
מִשְׁמַעמשתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו
מִנְהָגָאמנהגממנהגא = מן המנהג
הַלֵּילָאהלל
עָבְדִיעושים
אֲנָאאני
חַכִּימַיָּאחכמים
סָפְרַיָּאסופרים
רֵישֵׁיראשימהמילה ריש = ראש
עַמָּאעם
כְּתִיבכתובמדכתיב = ממה שכתוב
קְרָאפסוקלא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול)
דִּילְמָאאולי; שמא
בָּתַראחרילבתר = לאחר
לֵימָאשיאמר; האם נאמרשורש אמר; בראש שאלה: האם נאמר
אִינִישׁאדם
הֲדַריופי, הידור; בפעלים - חזר, אחר כךבהקשר ״והדר״: ואחר כך
יְהֵאיהיה
שְׁמֵיהּשמויהא שמיה רבא: יהי שמו הגדול
מִשְׁתַּעֵימספר; מדבר
מִימי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־מילת שאלה
דְּלָאשלא, מפני שלאד + לא
קַיְימָאעומדתקיימא לן = מקובל אצלנו
מִיחְזֵינראהשורש חזי
אֶלָּאאלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כךבפתיחת קושיה: אם כך, הרי
הָנָךְאלו; אותם
דּוּכְתֵּימקומות
קָרֵיקורא; קורא בשם
לֵיהּלו
הֵיכָאאיפה; במקום ש
נָהוּגנוהג; מקובלשורש נהג; קרוב ל׳מנהג׳
הַשְׁתָּאעכשיו
אָמְרִינַןאנו אומריםשורש אמר
הָכָאכאן
שָׁאנֵישונהשָׁאנֵי = שונה (הדבר)
אִיתָאיש, קייםוְאִם אִיתָא = ואם זה נכון
כֵּיוָןמכיון ש; מאחר שבדרך כלל: כיון ד־
הָאזה, זאת; הריהא ... הא = זה ... וזה
תּוּעוד
לָאולא, אינו
לַןלנו
כּוּלֵּיכלכּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם
הַאיזה
מִיהוּאבל, מכל מקוםמילת קישור, בלשון תוספות
עָדִיףעדיף; חשוב יותר
אִיאםאִי הָכִי = אם כך
אַגְבְּהֵיהּהגביה אותושורש גבה
נָפַקיצא
בֵּיהּבו
אָמְרִיאומריםשורש אמר
פִּירְקִיןפרקנו; הפרק הזה
מִסְתַּבְּרָאהגיוני; סביר
הַיְינוּזהו; כלומרלא כמו ׳היינו׳ בעברית
נָמֵיגם
דָּרְשִׁינַןאנחנו דורשים
לְקַמָּןבהמשך, להלן
אַפֵּיאפילו (בקיצור אפי׳); פנים
נָקֵיטאוחז; לוקח
לְהוּלהם, להן
נָפֵיקיוצא (ידי חובה)שורש נפק
מְשַׁנֵּימתרץ
מַיְירֵיעוסק, מדבר במדבר על מקרה מסוים
טַעְמָאטעם, סבה
גָּמַרסיים, השלים; בגזרה שווה - למדבגזרה שווה: לומד דין ממקום אחר
בְּלָאבלי
דָּמֵידומהשורש דמי
עָלְמָאעולם; סתם (בעלמא)כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם
מְעַכֵּבמעכב; מונע
פְּלִיגִיחולקים; חלוקיםשורש פלג
מָראדון; חכם (בכבוד)מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני
סָבַרחשב; סבורמר סבר = אחד סובר
טְפֵייותר
פָּרֵיךְמקשה
קָתָנֵישונה (במשנה)קָא + תָּנֵי
קַשְׁיָאקשה; קושיה
מַאןמיכמאן: כדעת מי
הָתָםשםהפוך מ״הכא״ (כאן)
עִידָּנָאזמן, עת
אַגְבְּהִינְהוּהגביה אותם
הָכִיכך; כןהָכִי נַמִי = אכן כך
מִיבְּעֵיצריך; היה צריךמִיבְּעֵי לֵיהּ = היה לו לכתוב
קָא בָּעֵיהוא רוצה, הוא מבקשקא + בעי; מציין שהתנא רוצה לומר דבר ולכן ניסח כך
מֵיתְנֵילשנות (במשנה)
סֵיפָאהחלק האחרוןמול רֵישָׁא
תְּנָאשונה; חכם מתקופת המשנהתנא רישא: שנה ברישא
רֵישָׁאראש; החלק הראשוןמול סֵיפָא
בָּעֵישואל; צריךשורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר
חָשִׁיבחשוב, נחשב
בְּהֶדְיָאבפירוש; במפורש
גַּבֵּיאצל; לגבי

רש״י

פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.

רש״י

ד״ה ממנהגא דהלילא

סוכה ל״ח ע״ב

ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות ... לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ״כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה׳ ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין:

בתחילה רוב הציבור לא ידע את ההלל, ולכן תיקנו שאחד קורא והשאר שומעים ועונים מקצת. בימי רבא כולם כבר יודעים וקוראים, ובכל זאת שמרו את התשובות. מהן לומדים מה תיקנו הראשונים.

רש״י

ד״ה הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה׳

סוכה ל״ח ע״ב

וברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות:

שתי דוגמאות לשומע כעונה. (1) מי שאינו יודע לקרוא ולענות: אם שמע וכיוון את לבו, יצא. (2) מי שמתפלל עמידה ושומע קדושה או ״יהא שמיה רבא״: ישתוק וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו. בדוגמה הראשונה הוא אינו יודע לענות, ובשנייה אינו יכול לענות.

רש״י

ד״ה אשר קרא המלך וגו׳

סוכה ל״ח ע״ב

בספר שמצא חלקיה הכהן משתעי קרא בספר מלכים (ב כב):

הפסוק מדבר בספר התורה שמצא חלקיה הכהן בבית המקדש, בימי יאשיהו (מלכים ב׳ כ״ב).

רש״י

ד״ה לא לימא איניש

סוכה ל״ח ע״ב

מי שאין אחר מקרא אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בינתים והדר בשם ה׳ דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציאו לבטלה:

מי שאומר את ההלל לבדו לא יעצור בין ״ברוך הבא״ ל״בשם ה׳״. אחרת שם השם אינו מחובר לתחילת הפסוק, ונראה כמי שמזכיר את השם לבטלה.

תוספות

לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.

תוספות

ד״ה הלכתא

סוכה ל״ח ע״ב

השאלה במשפט אחד: אם כולם ידעו את ההלל, למה ענו במקומות מסוימים, ולמה אנחנו לא נוהגים כך היום?

לשון התוספות

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא. במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה (והיכא דנהוג נהוג) והיכא דלא נהוג לא נהוג:

  1. פֵּרוּשׁ

    במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור

    במקומו של רבא כולם ידעו את ההלל וקראו אותו יחד עם שליח הציבור, כמו שאנחנו קוראים היום. הם לא סמכו עליו, כפי שפירש רש״י.

  2. סְבָרָה

    אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי ... כדי ללמוד מהן הלכה למעשה

    אלא שבמקומות שרבא מונה נהגו לשנות ולענות, כדי ללמוד מהם הלכה למעשה: מה עושה מי שבקי ומי שאינו בקי, ומה הדין כשגדול מקריא אותו וכשקטן מקריא אותו.

  3. קֻשְׁיָה

    ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן

    אם כך, למה אנחנו לא עונים היום בכל המקומות האלה?

  4. תֵּרוּץ

    משום דמנהגא קרי ליה ... והיכא דלא נהוג לא נהוג

    כי הגמרא קוראת לזה ״מנהג״. מקום שנהגו כך, נוהגים. מקום שלא נהגו, אינם נוהגים.

החידוש: התשובות בהלל הן מנהג, שנשמר כדי ללמוד ממנו הלכות. לכן אינן חובה בכל מקום.

בדקו את עצמכם

1האם במקומו של רבא סמכו על שליח הציבור באמירת ההלל?

לא. כולם היו בקיאים וקראו את ההלל יחד איתו.

2למה בכל זאת שינו וענו במקומות מסוימים?

כדי ללמוד מהם הלכה למעשה, לבקי ולמי שאינו בקי, וכשגדול או קטן מקריא אותו.

3למה אין אנו נוהגים כך היום?

כי זה ״מנהג״. היכן שנהגו נוהגים, והיכן שלא נהגו אינם נוהגים.

תוספות

ד״ה הוא אומר הללויה

סוכה ל״ח ע״ב

השאלה במשפט אחד: איך הציבור מברך על ההלל, אם הוא מתחיל רק אחרי ששליח הציבור פותח?

לשון התוספות

הוא אומר הללויה. שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו ושמא כולם מברכין יחד ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך:

  1. פֵּרוּשׁ

    שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו

    שליח הציבור אומר ״הללויה״, הציבור עונה אחריו ״הללויה״, והוא ממתין עד שיענו.

  2. קֻשְׁיָה

    והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו

    הגמרא אינה מפרשת איך מברכים. גם הציבור חייב לברך לפני שהוא מתחיל, ומתי הוא מברך?

  3. תֵּרוּץ

    ושמא כולם מברכין יחד

    אולי כולם מברכים יחד עם שליח הציבור.

  4. סְבָרָה

    ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך

    ואף שהציבור שותק בין הברכה לבין ״הללויה״ של שליח הציבור, אין לחשוש לכך.

החידוש: הציבור מברך על ההלל יחד עם שליח הציבור. השתיקה עד שהוא פותח ב״הללויה״ אינה הפסק.

בדקו את עצמכם

1מה הקושי של התוספות?

הגמרא אינה מסבירה מתי הציבור מברך על ההלל, אף שגם הוא חייב לברך לפני שמתחיל.

2מה התירוץ, ומה מתיישב בו?

אולי כולם מברכים יחד. השתיקה של הציבור עד ששליח הציבור פותח ב״הללויה״ אינה בעיה.

תוספות

ד״ה הוא אומר אנא

סוכה ל״ח ע״ב

השאלה במשפט אחד: איך מותר לחלק את הפסוק ״אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הצליחה נא״ לשני חלקים?

לשון התוספות

הוא אומר אנא ה׳ הושיעה נא והם אומרים אנא ה׳ הושיעה נא הוא אומר אנא ה׳ הצליחה נא וכו׳. ואע״ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.):

  1. קֻשְׁיָה

    ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות

    במגילה כ״ב ע״א נאמר שאין מפסיקים באמצע פסוק, חוץ מלימוד תינוקות. ואילו כאן שליח הציבור אומר ״אנא ה׳ הושיעה נא״, הציבור חוזר, ורק אחר כך הוא אומר ״אנא ה׳ הצליחה נא״.

  2. תֵּרוּץ

    הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.)

    כאן שונה, כי את הפסוק אמרו מלכתחילה שני בני אדם, כמו שמובא בפסחים קי״ט ע״א. לכן חלוקתו לשניים נאמנה למקורו.

החידוש: מותר לחלק את הפסוק בהלל, כי מלכתחילה נאמרו שני חלקיו בידי שני אנשים.

בדקו את עצמכם

1מה הקושיה מן הגמרא במגילה?

אין מפסיקים באמצע פסוק חוץ מלתינוקות, ובהלל מפסיקים בין ״הושיעה נא״ ל״הצליחה נא״.

2מה התירוץ?

את הפסוק אמרו שני בני אדם (פסחים קי״ט ע״א), ולכן מותר לחלק אותו.

מקורות: מגילה כ״ב ע״א · פסחים קי״ט ע״א

תוספות

ד״ה שמע ולא ענה

סוכה ל״ח ע״ב

השאלה במשפט אחד: האם מי שמתפלל עמידה יכול לשתוק ולשמוע קדושה, ולצאת בשמיעה?

לשון התוספות

שמע ולא ענה יצא. מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה״ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי״א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע״ג דשומע כעונה מ״מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר:

  1. פֵּרוּשׁ

    וכן למתפללין בצבור ... ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ... כדפירש בקונטרס

    פירוש רש״י (וכן בהלכות גדולות): מי שאינו יודע לענות ושמע בכוונה, יצא. וכן מי שמתפלל ושליח הציבור אומר קדושה או ״יהא שמיה רבא״: ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו.

  2. קֻשְׁיָה

    וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל

    אבל בברכות כ״א ע״ב נאמר: מי שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, אם יכול לגמור את תפילתו לפני ששליח הציבור מגיע לקדושה, יתפלל. ואם לאו, לא יתפלל. וכך גם במודים. למה כל כך? שיתפלל כרגיל, וכשיגיעו לקדושה ישתוק וישמע!

  3. מַסְקָנָה

    אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו

    מכאן שאילו היה שותק ושומע, השמיעה הייתה הפסק בתפילתו. כלומר השמיעה נחשבת כמו דיבור באמצע התפילה.

  4. תֵּרוּץ

    ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר

    ואולי אפשר ליישב גם את רש״י: אף ששומע כעונה, לענות בפה עדיף, וזו מצוה מן המובחר. לכן הגמרא בברכות מעדיפה שלא יתחיל, כדי שיוכל לענות בעצמו.

החידוש: לפי הקושיה, שתיקה ושמיעה באמצע העמידה הן הפסק, כי השומע נחשב כמדבר. ולפי ״ומיהו שמא״: שומע כעונה מועיל, אבל עונה בפה הוא מצוה מן המובחר.

בדקו את עצמכם

1מה הדין על פי הגמרא בברכות כ״א ע״ב במי שנכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור בתפילת עמידה?

אם יכול לגמור את תפילתו לפני ששליח הציבור מגיע לקדושה (ולמודים), יתפלל. ואם לאו, לא יתפלל.

2איך הלכה זו סותרת את פירוש רש״י?

לפי רש״י הוא יכול להתפלל, ובקדושה לשתוק ולשמוע, והרי הוא כעונה. אם כן, למה הגמרא אוסרת עליו להתחיל?

3מהו תירוץ התוספות, ומה היחס בין שומע לעונה לפיו?

״ומיהו שמא״: אף ששומע כעונה ויוצא, עונה עדיף ומצוה מן המובחר. לכן הגמרא רוצה שיוכל לענות בעצמו.

מקורות: ברכות כ״א ע״ב

תוספות

ד״ה עובר לעשייתן

סוכה ל״ט ע״א

השאלה במשפט אחד: בלולב יוצאים ידי חובה ברגע שמגביהים אותו. מתי מברכים, כדי שהברכה תהיה ״עובר לעשייתן״?

לשון התוספות

עובר לעשייתן. מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה כדאמרי׳ בסוף פירקין (סוכה דף מב.) ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי הא אמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ושם) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה עד שעת קשירה וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך והיינו עובר לעשייתן שמעכבים זה את זה אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן כדאמרינן בסוף פירקין (סוכה דף מב.) כשהפכו דאין יוצא במצות אלא דרך גדילתן כדדרשינן פרק לולב וערבה (לקמן סוכה מה:) מדכתיב עצי שטים עומדים ואפי׳ נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה דאע״ג דאמרי׳ בסוף ראוהו ב״ד (ר״ה כח:) דמצות אינן צריכין כוונה מ״מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכא בסוף פירקין (סוכה דף מב.) דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד אי נמי משום דלא גמרה מצותו עד אחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכין אנטילת ידים אחר נטילה דלא גמר מצותו עד אחר ניגוב כדאמרי׳ פ״ק דסוטה (דף ד:) דאסור לאכול בלא ניגוב ידים ומיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמרי׳ (פ״ק דסוטה) בסוף פירקין מדאגביה נפק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא ניענע ומיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך כדמוכח פ״ק דפסחים (דף ז: ושם) דפליגי בעל ביעור חמץ דמר סבר לשעבר משמע טפי ומר סבר להבא נמי משמע ופריך מהעושה לולב לעצמו דקתני נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב וקשיא למאן דמברך לבער ומשני שאני התם דבעידנא דאגבהינהו נפק ביה ופריך אי הכי לצאת יצא בו מיבעי לי׳ ומשני משום דקבעי למיתני סיפא לישב בה תנא רישא לצאת בו וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע מברך ועוד כדאמרי׳ בסוף פירקין (סוכה דף מא:) מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק״ש ולולבו בידו אע״פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ״מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן ובהדיא אמר בירושלמי דברכות פרק הרואה גבי ציצית העושה ציצית לעצמו אומר בא״י אמ״ה אקב״ו לעשות ציצית נתעטף בה אומר אקב״ו להתעטף בציצית והיינו טעמא לפי שהמצוה מושכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד ומ״מ לא לגמרי דמי ללולב דהתם מברך על נטילת לולב ומשנטל עברה כבר עיקר מצוה והתם בירו׳ פליגי מצות מאימתי מברך עליהן רבי יוחנן אמר עובר לעשייתן רב הונא אמר בשעת עשייתן:

  1. פֵּרוּשׁ

    מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה

    לכן צריך לברך על הלולב לפני שנוטלים אותו. אחרי הנטילה כבר מאוחר, כי ״מדאגבהיה נפק ביה״, ברגע ההגבהה כבר יצא (מ״ב ע״א).

  2. קֻשְׁיָה

    ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי

    אבל זה לא מסתבר: איך יברך על לולב שמונח בכלי? בתפילין מברכים ״משעת הנחה עד שעת קשירה״ (מנחות ל״ה ע״ב). כל זמן שהמצוה אינה מוכנה בידו לעשות, אין לברך עליה.

  3. תֵּרוּץ

    ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך

    פתרון ראשון. נוטל את הלולב ומברך לפני שנוטל את האתרוג. כיון שהמינים מעכבים זה את זה, עד שלא נטל את כולם לא יצא, ולכן זה עדיין ״עובר לעשייתן״.

  4. תֵּרוּץ

    אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן

    פתרון שני. נוטל את שניהם אבל הופך אחד מהם. אין יוצאים אלא ״דרך גדילתן״ (״עצי שטים עומדים״, מ״ה ע״ב), ולכן לא יצא עד שיחזיר אותו.

  5. תֵּרוּץ

    ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה

    פתרון שלישי. גם אם מחזיק אותם כדרכם, יכול לכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה. אמנם מצוות אינן צריכות כוונה (ראש השנה כ״ח ע״ב), אבל בעל כורחו אינו יוצא.

  6. סְבָרָה

    ומיהו אמת הוא דלבתר דנפק ביה מברך ... הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע

    ומכל מקום, מי שכבר יצא עדיין מברך. כך מוכח בפסחים ז׳ ע״ב: ״נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב״. הטעם: המצוה עוד לא נגמרה לגמרי, כי צריך לנענע. וכן אנשי ירושלים החזיקו את הלולב כל היום (מ״א ע״ב), ומצוה מן המובחר זו נחשבת כהמשך המצוה.

  7. רְאָיָה

    ובהדיא אמר בירושלמי דברכות פרק הרואה גבי ציצית

    וכך בירושלמי: מי שעושה ציצית מברך ״לעשות ציצית״, ומי שהתעטף מברך ״להתעטף בציצית״, אחרי ההתעטפות, כי המצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף. בלולב זה לא בדיוק כך, כי עיקר המצוה כבר עבר בנטילה. ובירושלמי נחלקו: רבי יוחנן אומר ״עובר לעשייתן״, ורב הונא ״בשעת עשייתן״.

החידוש: כדי לברך על הלולב ״עובר לעשייתן״ נוטלים את המינים בלי לצאת בהם: לפני שנוטלים את האתרוג, כשאחד מהם הפוך, או בכוונה שלא לצאת. כך פוסק השולחן ערוך (תרנ״א, ה׳): ״יברך... קודם שיטול האתרוג... או יהפוך האתרוג עד שיברך״.

בדקו את עצמכם

1לפי תחילת דברי התוספות, מתי צריך לברך על הלולב, ולמה?

לפני שנוטלים אותו, כי ברגע ההגבהה כבר יוצאים ידי חובה (״מדאגבהיה נפק ביה״).

2איזו קושיה מעוררת הברכה על התפילין?

בתפילין מברכים ״משעת הנחה עד שעת קשירה״. כשהמצוה אינה מוכנה בידו, כמו לולב שמונח בכלי, אין לברך עליה.

3מהם שלושת הפתרונות של התוספות?

(1) ״ושמא״: נוטל את הלולב ומברך לפני שנוטל את האתרוג. (2) ״אי נמי״: נוטל את שניהם כשאחד הפוך, ואין יוצאים אלא דרך גדילתן. (3) ״ואפילו״: מחזיק כדרכם ומכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה.

4באילו פתרונות משתמש השולחן ערוך?

בראשון (לברך קודם שיטול האתרוג) ובשני (להפוך את האתרוג עד שיברך).

מקורות: סוכה מ״א ע״ב · מ״ב ע״א · מ״ה ע״ב · מנחות ל״ה ע״ב · ראש השנה כ״ח ע״ב · פסחים ז׳ ע״ב · שולחן ערוך או״ח תרנ״א, ה׳

השיטות בסוגיה בעיון

החוברת של משרד החינוך בוחנת שני כללים: האם השמיעה היא דיבור ממש (מקורות 1–5), ואיך מקיימים ״עובר לעשייתן״ (מקורות 6–12).

שיטההשאלההעמדהמקור
רש״ישומע כעונה בתפילהמי שמתפלל ושומע קדושה ישתוק וישמע בכוונה, והרי הוא כעונה, ואחר כך יחזור לתפילתו.רש״י ל״ח ע״ב, ד״ה הוא אומר ברוך הבא
תוספותשומע כעונה בתפילהמברכות כ״א ע״ב עולה שהשמיעה באמצע התפילה היא הפסק. ״ומיהו שמא״: אף ששומע כעונה, עונה עדיף ומצוה מן המובחר.תוס׳ ל״ח ע״ב, ד״ה שמע
רשב״אשומע כעונה בתפילהשומע כעונה ״אפילו לכתחילה״. לכן בין תפילין של יד לשל ראש ישתוק וישמע, ובתפילת עמידה אסור אפילו לשתוק, ״דשתיקתו כענייתו״.שו״ת הרשב״א ה׳, י״ג
משנת יעבץבמה נחלקולרש״י השמיעה אינה דיבור. השומע מצטרף לעונה ויוצא על ידו. לרשב״א לשמיעה יש ״תורת דיבור״, והשומע כמברך בעצמו. לכן לדעתו שתיקה בתפילה היא הפסק.הרב ז׳ולטי, משנת יעבץ או״ח כ״ו
קונטרסי שיעוריםהמחלוקת כבר באמוראיםרבי חייא בר אבא אמר ״שמע ולא ענה יצא״, כלומר רק יצא (כרש״י). בר קפרא ורבא אמרו ״שומע כעונה״ ולמדו מפסוק, כלומר כעונה ממש (כרשב״א).הרב גוסטמן, קונטרסי שיעורים, נדרים א׳
רמב״םמי ששכח לברך לפני המצוהמצוה ״שעדיין עשייתה קיימת״ (ציצית, תפילין, סוכה) מברך אחריה. מצוה שעברה (שחיטה, הפרשת תרומה, טבילה) אינו מברך. גר מברך אחרי הטבילה, כי לפניה אינו יכול לומר ״וצונו״.רמב״ם הלכות ברכות י״א, ג׳–ז׳
ריטב״אטעם הכלל(1) שיתקדש תחילה בברכה ויודיע שהוא עושה מפני מצות ה׳. (2) הברכה היא עבודת הנפש, וראוי להקדים אותה למעשה, שהוא עבודת הגוף.ריטב״א פסחים ז׳ ע״ב
רמב״ם ורא״שברכת ״לישב בסוכה״לרמב״ם מקדשים מעומד ומברכים לפני הישיבה, כי הקביעות היא בישיבה. לרא״ש מברכים אחרי שישב, כי ״תשבו״ פירושו תתעכבו, והמצוה נמשכת (קרבן נתנאל).רמב״ם סוכה ו׳, י״ב · רא״ש סוכה ד׳, ג׳

בודקים את עצמנו

3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.

  1. בהלל החזן אומר ״ברוך הבא״ והציבור עונה ״בשם ה׳״. מה לומד רבא מכך?

  2. רש״י מסביר שמי שמתפלל עמידה ושומע קדושה ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה. מה קושיית התוספות על כך?

  3. התוספות אומרים שצריך לברך על הלולב לפני הנטילה, כי ברגע ההגבהה כבר יוצאים. למה בכל זאת הם מקשים על כך?

שאלות בסגנון בגרות

בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.

  1. רש״י מביא שתי דוגמאות לכלל ״שומע כעונה״. כתוב את המקרה והדין בכל אחת, ומה ההבדל העקרוני ביניהן.

    תשובה

    (1) מי שאינו יודע לקרוא ולענות: שמע וכיוון את לבו, יצא. (2) מי שמתפלל עמידה ושומע קדושה: ישתוק וישמע, והרי הוא כעונה. בראשונה אינו יודע לענות, ובשנייה אינו יכול לענות.

  2. מניין לומד בר קפרא ״שומע כעונה״? מה הקושיה על הלימוד ומה התירוץ?

    תשובה

    מן הפסוק ״את הדברים אשר קרא מלך יהודה״, אף ששפן קרא ויאשיהו שמע. הקושיה: אולי יאשיהו קרא אחריו? התירוץ (רב אחא בר יעקב): ״בשמעך״ ולא ״בקראך״.

  3. מה קושיית התוספות על רש״י מן הגמרא בברכות כ״א ע״ב, ומה תירוצם?

    תשובה

    אם שומע כעונה, למה מי שלא יספיק לגמור לפני הקדושה לא יתחיל? שיתפלל וישתוק בקדושה! מכאן שהשמיעה היא הפסק. ״ומיהו שמא״: שומע כעונה, אבל עונה עדיף ומצוה מן המובחר.

  4. במה נחלקו רש״י והרשב״א לפי ״משנת יעבץ״, ומה הנפקא מינה?

    תשובה

    לרש״י השמיעה אינה דיבור, אלא השומע יוצא על ידי המברך. לרשב״א לשמיעה יש תורת דיבור. הנפקא מינה: באמצע העמידה לרש״י ישתוק וישמע, ולרשב״א השתיקה היא הפסק ואסורה.

  5. מה הקושי ב״עובר לעשייתן״ בנטילת לולב, ומה הפתרונות שמביאים התוספות?

    תשובה

    ברגע ההגבהה יוצאים, ולכן הברכה צריכה לבוא לפני הנטילה, אבל אין מברכים על לולב שמונח בכלי. הפתרונות: לברך לפני שנוטלים את האתרוג, להפוך אחד מהמינים, או לכוון שלא לצאת עד אחרי הברכה.

מונחי הדיון בסוגיה

סיימתם לחזור על הסוגיה?

אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.

כל מה שיש על הדף
הצעד הבא בפרקלוּלָב שִׁבְעָה וְזֵכֶר לַמִּקְדָּשׁסוכה מ״א ע״א–ב

מקורות

לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).