ד״ה יטול על שלחנו
סוכה ל״ח ע״אאם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב:
אם שכח ולא נטל לולב לפני האוכל, עליו להפסיק את הסעודה וליטול.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
פרק ג׳, לולב הגזול · שאלון 6281
מי שהיה בדרך ולא נטל לולב, ייטול כשיגיע לביתו, אפילו באמצע הסעודה. אבל במשנה אחרת למדנו ״אם התחילו אין מפסיקין״. הגמרא מנסה כמה תירוצים, ומגיעה למסקנה שהמשנה עוסקת ביום טוב שני, שהוא מדרבנן.
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 4:15 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
פותחים גמרא. מסכת סוכה. פרק שלישי - ״לולב הגזול״. דף ל״ז עמוד ב׳, ודף ל״ח. והסוגיה: איפה מנענעים את הלולב - ולמה התנועה הזאת?
במשימה הקודמת: במה אוגדים את הלולב - ומה חוצץ. ועכשיו - המשנה: ״והיכן היו מנענעין?״ ״בהודו - תחלה וסוף, ובאנא… הושיעה נא - דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים: אף באנא… הצליחה נא״. אמר רבי עקיבא: ״צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע - שכל העם היו מנענעין, והם לא נענעו אלא באנא… הושיעה נא״. המעטפה הבאה.
שואלת הגמרא: ״נענוע - מאן דכר שמיה?״ מי אמר בכלל שצריך לנענע? ״התם קאי: כל לולב שיש בו שלשה טפחים - כדי לנענע בו - כשר״. רש״י: ״אלמא - מצוה לנענע״.
ואיך מנענעים? ״תנן התם: שתי הלחם״ - בחג השבועות במקדש - ״מניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד״. ״שנאמר: אשר הונף ואשר הורם״. רש״י: ״הונף - מוליך ומביא. הורם - מעלה, ואין עלייה בלא הורדה״.
ולמה? אמר רבי יוחנן: ״מוליך ומביא - למי שארבע הרוחות שלו. מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו״. רש״י: ״מצוה זו אנו עושין לשמו - כן מראה בהנפתו״. כל תנועה - אומרת: הכל שלו.
״במערבא״ - בארץ ישראל - ״מתנו הכי: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות״. ״מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים״. התנועה שומרת על העולם - מכל הצדדים, ומלמעלה.
אמר רבי יוסי בר אבין: ״זאת אומרת - שירי מצוה מעכבין את הפורענות״. רש״י: ״מצוה שהיא שירים, שאינה עיקר - אף על פי כן חשובה היא לעכב את הפורענות״. ואמר רבא: ״וכן בלולב״.
״רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה, אמר: דין גירא בעיניה דסטנא״. רש״י: ״הרי זה חץ בעיניו של שטן״. ״ולאו מלתא היא - משום דאתי לאיגרויי ביה״. רש״י: ״אין נכון לומר כן… שיתגרה בו״. לא מתגרים. עושים את המצוה - בשקט.
משנה: ״מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב ליטול - לכשיכנס לביתו, יטול על שלחנו״. ״לא נטל שחרית - יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב״. רש״י: ״צריך להפסיק סעודתו, וליטול לולב״.
״למימרא דמפסיק? ורמינהו: אם התחילו - אין מפסיקין!״ רש״י: גבי תפלת המנחה - ״אין צריכין להפסיק סעודתן״. אמר רב ספרא: ״לא קשיא. הא - דאיכא שהות ביום. הא - דליכא שהות ביום״. אמר רבא: ״מאי קושיא? דילמא - הא דאורייתא, הא דרבנן!״ לולב - מן התורה. תפלה - מדרבנן.
״אלא אי קשיא - הא קשיא״: רישא - ״יטול על שלחנו, אלמא דמפסיק״. סיפא - ״יטול בין הערבים, אלמא לא מפסיק!״ אמר רבי זירא: ״מאי קושיא? מצוה לאפסוקי - ואי לא פסיק, יטול בין הערבים״. רש״י: ״שמא ישכח ויפשע״. והקושיא הראשונה? ״הכא - ביום טוב שני דרבנן עסקינן. דיקא נמי״: בא בדרך - ״וביום טוב ראשון, מי שרי?!״
אז מה לוקחים מזה? גם תנועה קטנה - הלוך ושוב, למעלה ולמטה - אומרת: הכל שלו. ומה שנראה רק שיריים של מצוה - מגן עלינו. בשקט, בלי להתגרות. תיק מספר עשרים ואחד - נסגר. ובמשימה הבאה: שומע כעונה - איך יוצאים בהלל של מישהו אחר?
תיק 21 · אֵיפֹה מְנַעַנְעִים?הסרטון עוסק גם בסוגיות נוספות: לעמוד הסרטון ←
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִיטּוֹל - לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ, יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית - יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְלוּלָב
רש״י: אם שכח ולא נטל לפני הסעודה, צריך להפסיק את הסעודה וליטול לולב. ומי שלא נטל בבוקר, ייטול אחר הצהריים, כי כל היום כשר לנטילת לולב.
לְמֵימְרָא דְּמַפְסֵיק? וּרְמִינְהִי: אִם הִתְחִילוּ - אֵין מַפְסִיקִין!
ממשנתנו משמע שמפסיקים את הסעודה. אבל במסכת שבת שנינו לגבי תפילת מנחה: ״אם התחילו״ לאכול, ״אין מפסיקין״.
לָא קַשְׁיָא, הָא - דְּאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם, הָא - דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם
רש״י: בתפילה יש זמן להתפלל אחרי הסעודה. בלולב מדובר שהסעודה תימשך עד שיחשיך, ולכן חייבים להפסיק.
מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן ... לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ - נוֹטְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַלְמָא דְּמַפְסֵיק ... לֹא נָטַל שַׁחֲרִית - יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם. אַלְמָא לָא מַפְסֵיק!
רבא: אין קושיה מתפילה, כי לולב דאורייתא ותפילה דרבנן. הקושיה היא בתוך המשנה עצמה: הרישא אומרת שמפסיק, והסיפא אומרת שאם לא נטל בבוקר ייטול אחר הצהריים, כלומר אינו חייב למהר. ועל זה תירץ רב ספרא.
מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא: מִצְוָה לְאַפְסוֹקֵי, וְאִי לָא פְּסַיק - יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם ... הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דְּרַבָּנַן עָסְקִינַן
רבי זירא: גם הקושיה של רבא אינה קושיה. מצוה להפסיק, כדי שלא ישכח, ואם לא הפסיק ייטול אחר כך. רב ספרא תירץ את הקושיה הראשונה, מתפילה. ועל ״דאורייתא ודרבנן״: המשנה עוסקת ביום טוב שני, שהוא מדרבנן, ובכל זאת מפסיקים.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| לְמֵימְרָא | כלומר, האם הכוונה לומר | |
| פְּסִיק | חתוך; מכריע | פסיק רישיה = תוצאה בלתי נמנעת של המעשה |
| רְמִינְהִי | הצב מולו סתירה | רמי = הטל, השלך |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| אִיכָּא | יש | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| מַאי | מה | |
| קוּשְׁיָא | קושיה; שאלה | |
| דִּילְמָא | אולי; שמא | |
| אוֹרַיְיתָא | תורה | דְּאוֹרַיְיתָא = מן התורה |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| אַלְמָא | מכאן ש, נמצא | |
| דִּלְמָא | שמא, אולי | |
| אַפְסוֹקֵי | להפסיק | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָכָא | כאן | |
| עָסְקִינַן | אנו עוסקים | |
| דַּיְקָא | מדוקדק; מוכח | |
| נָמֵי | גם | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| אַכַּתִּי | עדיין | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| מָצֵי | יכול | |
| שַׁנּוֹיֵי | לתרץ | |
| אִידִּי | זה | אִידִּי וְאִידִּי = זה וזה |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| כּוּלֵּי | כל | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| יוֹמָא | יום | |
| זִמְנֵיהּ | זמנו | |
| חַיְישִׁינַן | אנו חוששים | |
| טְפֵי | יותר | |
| אָתֵי | בא | הווה; לעומת ״אתא״ (עבר) |
| מִיפְשַׁע | לפשוע | |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| קְבִיעָא | קבוע | |
| לֵיהּ | לו | |
| זִימְנָא | זמן; פעם | |
| מִירְתַּת | מפחד; חושש | |
| לֵילְיָא | לילה | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| הַהוּא | אותו | |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| מֵימַר | לומר | מֵימַר אָמַר = הוא חושב בלבו |
| מִכִּי | משעה ש, מיד כש | מכי אגבהיה = מרגע שהגביהו |
| אַגְבְּהֵיהּ | הגביה אותו | שורש גבה |
| נָפַק | יצא | |
| בֵּיהּ | בו |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק סעודתו וליטול לולב:
אם שכח ולא נטל לולב לפני האוכל, עליו להפסיק את הסעודה וליטול.
גבי תפלת המנחה תנן לה במסכת שבת לא ישב אדם לפני הספר ... ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אין צריכין להפסיק סעודתן ולהתפלל:
המשנה במסכת שבת עוסקת בתפילת מנחה. מי שהתחיל לאכול לפני זמן מנחה והסעודה נמשכה, אינו צריך להפסיק כדי להתפלל.
שמא ישכח ויפשע:
מצוה להפסיק, כי אם ימתין עד אחרי הסעודה, עלול לשכוח.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: אם בלולב כל היום זמנו, למה מפסיקים את הסעודה, ובתפילה לא?
יום טוב שני דרבנן. ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע כדאמרינן פ״ק דשבת (דף י.) במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת ואתי למיפשע ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא״כ ההוא טעמא ה״ל למימר התם וי״ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה:
ואכתי הוה מצי לשנויי דאידי ואידי איכא שהות
רבי זירא העמיד ביום טוב שני. אבל עדיין היה אפשר לתרץ אחרת: גם בלולב וגם בתפילה יש שהות, ובכל זאת בלולב מפסיקים.
אלא משום דכולי יומא זימניה הוא חיישינן טפי דלמא אתי למיפשע
הסיבה: בלולב כל היום הוא זמנו. דווקא משום כך חוששים יותר שאדם ידחה את המצוה ויתרשל.
כדאמרינן פ״ק דשבת במנחה כיון דקביעא ליה זימנא מירתת ולא אתי למיפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה לא מרתת
ראיה ממסכת שבת (י׳ ע״א): במנחה, שזמנה קבוע ומוגבל, אדם חרד ואינו מתרשל. בערבית, שכל הלילה זמנה, אינו חרד ועלול להתרשל.
ואין לומר משום דהתם ליליא זמן שינה וחיישינן טפי דא״כ ההוא טעמא ה״ל למימר התם
אין לומר שבערבית החשש הוא משום שהלילה זמן שינה, שאם כן הגמרא בשבת הייתה אומרת את הטעם הזה.
וי״ל דתפלה צריכה שהות ומתעצל בה טפי מנטילת לולב דמכי אגבהיה נפק ביה
ולמה בכל זאת תפילת מנחה אינה כמו לולב? כי תפילה דורשת זמן, ובה אדם מתעצל יותר. אבל לולב, ״מכי אגבהיה נפק ביה״: ברגע שהגביה יצא ידי חובה.
החידוש: זמן מצוה ארוך מגביר את החשש להתרשלות. ולכן דווקא בלולב, שכל היום זמנו, מפסיקים את הסעודה.
שבשני המקרים יש שהות, ובכל זאת בלולב מפסיקים, כי כל היום זמנו וחוששים יותר שיתרשל.
למנחה יש זמן קבוע, ולכן אדם חרד ואינו מתרשל. לערבית כל הלילה זמנה, ולכן הוא עלול להתרשל.
מקורות: שבת ט׳ ע״ב · שבת י׳ ע״א
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
המשנה אומרת שמי שבא בדרך ״יטול על שלחנו״, כלומר מפסיק את הסעודה. המשנה בשבת אומרת ״אם התחילו אין מפסיקין״. איך מתרץ רב ספרא לפי רש״י?
רב ספרא: ״הא דאיכא שהות ביום, הא דליכא שהות ביום״. בתפילה אפשר להתפלל אחרי הסעודה, ובלולב מדובר שלא יישאר זמן.
זה היפוך התירוץ. דווקא בתפילה יש שהות ולכן לא מפסיקים.
זה הנימוק של רבא ולא של רב ספרא. רבא אמר ״מאי קושיא״ כי לולב דאורייתא ותפילה דרבנן.
זה קרוב לנימוק של התוספות על ההבדל בין לולב לתפילה, אבל אינו תירוצו של רב ספרא, שמתבסס על השהות שביום.
רבא אומר ״מאי קושיא?״ על הקושיה מהמשנה בשבת. לפיו, מהי הקושיה האמיתית בסוגיה?
רבא דוחה בדיוק את זה. לולב דאורייתא ותפילה דרבנן, ולכן אין להשוות ביניהם.
רבא: ״לכשיכנס לביתו נוטלו על שולחנו, אלמא דמפסיק; לא נטל שחרית יטול בין הערביים, אלמא לא מפסיק״. זו סתירה בין רישא לסיפא.
זה היפוך. דווקא מצוה מן התורה, שחמורה יותר, מצדיקה הפסקה, ולכן אין בכך קושיה.
זה הדיוק של רבי זירא כדי להעמיד את המשנה ביום טוב שני, ולא הקושיה של רבא.
בשלישי בחג אבנר חוזר בצהריים, מתיישב לאכול, ובאמצע נזכר שלא נטל לולב. מה הדין לפי רבי זירא (״מצוה לאפסוקי״)?
המשנה אומרת ״יטול בין הערביים, שכל היום כשר ללולב״. מי שלא הפסיק לא הפסיד את המצוה, כל זמן שהיום לא נגמר.
זה סותר את ״מצוה לאפסוקי״. לכתחילה צריך להפסיק, ורש״י מסביר: שמא ישכח ויפשע.
רבי זירא: ״מצוה לאפסוקי, ואי לא פסיק יטול בין הערביים״. רש״י: שמא ישכח ויפשע.
זה הדין לפי רב ספרא, שחילק בין שהות לבין העדר שהות. רבי זירא אומר שמצוה להפסיק לכתחילה.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה הסתירה בין משנתנו למשנה בשבת, ואיך תירץ רב ספרא?
משנתנו: נוטל לולב באמצע הסעודה, כלומר מפסיק. במשנה בשבת לגבי מנחה: ״אם התחילו אין מפסיקין״. רב ספרא: בתפילה יש שהות אחרי הסעודה, ובלולב אין.
מה מסקנת רבי זירא, ומה הדיוק במשנה?
המשנה עוסקת ביום טוב שני, שהוא מדרבנן, ובכל זאת מפסיקים. הדיוק: ״מי שבא בדרך ואין בידו לולב״. ביום טוב ראשון, שהוא מן התורה, אסור לבוא בדרך.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקמִי שֶׁהָיוּ מַקְרִין אוֹתוֹ אֶת הַהַלֵּלסוכה ל״ח ע״א · סרטון 4:30 דק׳לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).