ד״ה כיון דרצו
בבא בתרא ג׳ ע״אלחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה:
לפי הלשון הזו, אילו היזק ראיה היה נזק, גם בלי ״רצו״ אפשר היה לכפות. ולכן הגמרא תשאל אחר כך ״מאי איריא רצו״.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
בלשון אחרת, הגמרא מבינה ש״מחיצה״ היא חלוקת החצר, ולכן המשנה היא כדעה ש״היזק ראיה שמיה היזק״. אם כך, למה המשנה צריכה ״שרצו״? התשובה: מדובר בחצר קטנה שאין בה דין חלוקה, ושם בונים כותל רק כששני השותפים רצו וגם קנו או החזיקו.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ: סַבְרוּהָ, מַאי ״מְחִיצָה״ – פְּלוּגְתָּא, דִּכְתִיב: ״וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה״; וְכֵיוָן דְּרָצוּ – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּעַל כּוֹרְחָן, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.
בלשון הזו הגמרא מבינה ש״מחיצה״ היא ״פלוגתא״, חלוקה (״מחצית העדה״). כשהשותפים רצו לחלק, בונים כותל גם בעל כורחם, ולכן היזק ראיה הוא נזק.
אֵימָא: מַאי ״מְחִיצָה״ – גּוּדָּא; דִּתְנַן: מְחִיצַת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה – אוֹמֵר לוֹ: ״גְּדוֹר״. ... וְטַעְמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק!
אולי ״מחיצה״ היא ״גודא״, כותל, כמו ״מחיצת הכרם״. אז הטעם הוא ״רצו״, ואם לא רצו אין מחייבים, והיזק ראיה לאו שמיה היזק.
אִי הָכִי, ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״?! ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מַאי – פְּלוּגְתָּא? אִי הָכִי, ״שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה״?! ״שֶׁרָצוּ לַחֲצוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ! כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: תָּא נַעֲבֵיד פְּלוּגְתָּא.
אם ״מחיצה״ היא כותל, היה צריך לכתוב ״בונין אותו״. אז ״מחיצה״ היא חלוקה. והמילה ״לעשות מחיצה״ במקום ״לחצות״ היא לשון בני אדם: ״בואו נעשה פלוגתא״.
וְאִי הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק – מַאי אִירְיָא רָצוּ? אֲפִילּוּ לֹא רָצוּ נָמֵי!
אם היזק ראיה הוא נזק, אפשר היה לחייב לבנות גם כשלא רצו. אז למה המשנה אומרת ״שרצו״?
אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשְׁנָתֵנוּ – כְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ, וְהוּא דְּרָצוּ.
רבי יוחנן: המשנה מדברת בחצר שאין בה דין חלוקה, כלומר חצר קטנה שאין בה ארבע אמות לכל שותף (רש״י). בחצר כזו אי אפשר לכפות חלוקה, ולכן צריך ״רצו״.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן – דְּכִי לֵית בֵּיהּ דִּין חֲלוּקָהּ, כִּי רָצוּ – פְּלִיגִי?! תְּנֵינָא: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים – אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכָּאן חוֹלְקִין! אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכָּאן – בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא; קָא מַשְׁמַע לַן הָכָא, כּוֹתֶל.
מה חידשה המשנה? הרי ברייתא אמרה שאם שניהם רוצים, אפילו בחצר קטנה חולקים. התשובה: מהברייתא הייתי חושב שחולקים רק במסיפס, גדר קלה. המשנה מחדשת שבונים כותל.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ; אִי בְּשֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָהּ, כִּי רָצוּ מַאי הָוֵי? נֶהְדְּרוּ בְּהוּ! אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁקָּנוּ מִיָּדָן.
אם המשנה בחצר שאין בה דין חלוקה, מה בכך שרצו? הם יכולים לחזור בהם. רבי יוחנן: מדובר כשקנו מידם, כלומר עשו קנין.
וְכִי קָנוּ מִיָּדָן מַאי הָוֵי? קִנְיַן דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא! בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדָן בְּרוּחוֹת.
קנין בלחיצת יד הוא ״קנין דברים״, ואינו מועיל. לכן מדובר כשקנו ״ברוחות״: זה בורר לו חלק מזרחי וזה חלק מערבי וקנו מידם (רש״י), ובזה נקנה כל חלק.
רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהֶחֱזִיק, וְזֶה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהֶחֱזִיק.
רב אשי מסביר בדרך אחרת: כל אחד הלך בחלקו והחזיק בו, וקרקע נקנית בחזקה (רש״י). אחרי שהסכימו והחזיקו, אי אפשר לחזור, ובונים כותל.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| לִישָּׁנָא | לשון | |
| אַחֲרִינָא | אחר | |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| סַבְרוּהָ | חשבו אותה; סברו | |
| מַאי | מה | |
| פְּלוּגְתָּא | מחלוקת | שורש: פלג |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| אַלְמָא | מכאן ש, נמצא | |
| שְׁמֵיהּ | שמו | יהא שמיה רבא: יהי שמו הגדול |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| גּוּדָּא | קיר | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| לָאו | לא, אינו | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| מִיבְּעֵי | צריך; היה צריך | מִיבְּעֵי לֵיהּ = היה לו לכתוב |
| לֵיהּ | לו | |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| אִינָשֵׁי | אנשים | |
| תָּא | בוא | תָּא שְׁמַע = בוא ושמע |
| נַעֲבֵיד | נעשה | |
| אִירְיָא | מה ראית דווקא, מדוע דווקא | במאי איריא: שואל מדוע נאמר דווקא כך |
| נָמֵי | גם | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| לַן | לנו | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| לֵית | אין | |
| בֵּיהּ | בו | |
| פְּלִיגִי | חולקים; חלוקים | שורש פלג |
| תָּנֵינָא | שנינו; אני שונה | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| אָמֵינָא | אני אומר | הֲוָה אָמֵינָא = הייתי אומר |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| הָכָא | כאן | |
| אוֹקֵימְתָּא | העמדת, פירשת (במקרה מסוים) | גוף שני; בהוראה של העמדת משנה בנסיבות מסוימות |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| נֶהְדְּרוּ | יחזרו | |
| בְּהוּ | בהם | |
| קִנְיָן | פעולה שבאמצעותה עובר רכוש מאדם לאדם, כמו משיכה, הגבהה או מסירה | הקניין הוא מה שהופך הסכמה בלב למעבר בעלות בפועל |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| פָּרֵיךְ | מקשה | |
| תָּנוּ | שנו, למדו | תנו רבנן: שנו חכמים |
| חֲלִיפִין | קניין שנעשה בהחלפת חפץ בחפץ, בדרך כלל על ידי סודר או כלי | קניין סודר ידוע גם כקניין חליפין |
| מִטַּלְטְלִין | חפצים הניתנים להזזה; רכוש נייד | |
| פּוּרְתָּא | מעט, קצת | |
| חֲזָקָה | מצב שמניחים שהוא נכון כל עוד לא הוכח אחרת; וגם: שימוש בקרקע שלוש שנים שמקנה בעלות | חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו · חזקת שלוש שנים בקרקע |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
לחלוק ולקמן פריך מאי איריא רצו אפילו לא רצו הרי הן יכולין לכוף זה את זה:
לפי הלשון הזו, אילו היזק ראיה היה נזק, גם בלי ״רצו״ אפשר היה לכפות. ולכן הגמרא תשאל אחר כך ״מאי איריא רצו״.
שהתנו לחולקה בכותל אבנים הא לא רצו אין מחייבין אותו אלא מסיפס בעלמא:
אם הטעם הוא ״רצו״, בלי הסכמה מחייבים רק מסיפס ולא כותל אבנים.
ח׳ אמות לא יחלוקו:
חצר שיש בה פחות משמונה אמות, ארבע לכל שותף, אינה בגדר חצר שאפשר לכפות חלוקה בה.
ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין:
לחיצת יד קונה רק דבר שאפשר לקנות בקנין. כאן לא נאמר מה נקנה, ולכן זה רק ״קנין דברים״.
זה בורר לו חלק מזרחי וזה בורר לו חלק מערבי וקנו מידם ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו:
כל אחד בחר חלק מסוים בחצר וקנו מידם, ולכן כל חלק נקנה לבעליו ואי אפשר לחזור.
בחלקו רפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה אחרי אשר רצו בשעת חלוקה:
כל אחד נכנס לחלקו ועשה בו מעשה קטן של חזקה. קרקע נקנית בחזקה, אחרי שהסכימו לחלוקה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
בלשון ״לישנא אחרינא״, איך מפרשת הגמרא את המילה ״מחיצה״ במשנה, ומה נובע מכך לעניין היזק ראיה?
הלשון האחרת לומדת מ״ותהי מחצית העדה״ שמחיצה היא חלוקה. מכיוון שכשרצו מחייבים לבנות כותל גם בעל כורחם, מוכח שהיזק ראיה הוא נזק.
זה הפירוש של הצד שהגמרא דוחה בלשון האחרת, כי אילו ״מחיצה״ הייתה כותל, המשנה הייתה אומרת ״בונין אותו״ ולא ״בונין את הכותל״.
הפירוש נכון אבל המסקנה הפוכה. כיוון שבונים את הכותל בעל כורחם, היזק ראיה שמיה היזק, ואת הצורך ב״רצו״ מסבירים אחר כך בחצר קטנה.
זה ערבוב בין שני הצדדים. מי שמפרש ״גודא״ מגיע למסקנה שהיזק ראיה לאו שמיה היזק, ורק מי שמפרש ״פלוגתא״ מגיע לכך שהוא נזק.
בלשון האחרת היזק ראיה שמיה היזק, ובכל זאת המשנה אומרת ״שרצו״. איך מיישב זאת רבי יוחנן?
זה הפוך. בחצר שיש בה דין חלוקה כופים גם בלי ״רצו״, ולכן המשנה לא יכולה לעסוק בה.
זו המסקנה של הלשון הראשונה. בלשון האחרת היזק ראיה שמיה היזק, ולכן הקושיה היא דווקא למה צריך ״רצו״, ורבי יוחנן עונה בחצר שאין בה דין חלוקה.
אם היזק ראיה נזק, היה אפשר לכפות גם בלי ״רצו״. לכן רבי יוחנן מעמיד את המשנה בחצר שאין בה דין חלוקה, שבה אין כפייה ונדרש ״רצו״.
זו סברה שבה בלי ״רצו״ אין מחייבים כותל, ולכן היזק ראיה לאו שמיה היזק. רבי יוחנן עונה בלשון שבה היזק ראיה נזק.
שני שותפים בחצר קטנה שאין בה דין חלוקה הסכימו לחלקה ולחצו ידיים, אך לא בחרו חלקים ולא החזיקו. למחרת אחד מהם מתחרט. מה הדין, ולמה?
הגמרא דוחה זאת: לחיצת יד לבדה היא ״קנין דברים בעלמא״. רבי יוחנן מעמיד רק ב״קנו מידן ברוחות״, כשכל אחד בורר לו חלק.
זו טעות. גם בחצר כזו בונים כותל כשרצו וקנו או החזיקו כראוי. מה שאי אפשר הוא לכפות בלי הסכמה.
בחצר שאין בה דין חלוקה אי אפשר לכפות. אפילו אם היזק ראיה נזק, עדיין נדרשים כאן ״רצו״ וקנין.
לחיצת יד בלי לברר מה נקנה אינה מחייבת. רבי יוחנן מצריך ״קנו מידן ברוחות״, שכל אחד בורר חלק, ורב אשי מצריך שכל אחד הלך בחלקו והחזיק.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
איך מבינה הגמרא בלשון האחרת את המילה ״מחיצה״, ואיזו מסקנה היא מסיקה מכך בעניין היזק ראיה?
״מחיצה״ היא ״פלוגתא״, חלוקת החצר, כמו ״מחצית העדה״. כיוון שרצו, בונים את הכותל ״בעל כורחן״, ו״אלמא היזק ראיה שמיה היזק״. כאן המשנה היא כדעה ש״שמיה היזק״, בניגוד ללשון הראשונה.
אם היזק ראיה שמיה היזק, למה המשנה אומרת ״שרצו״? הביאו את תשובת רבי יוחנן ואת השאלה ״נהדרו בהו״.
השאלה: ״מאי איריא רצו, אפילו לא רצו נמי״. רבי יוחנן: ״משנתנו כשאין בה דין חלוקה, והוא דרצו״: חצר קטנה שאין בה ארבע אמות לכל אחד. אז הגמרא שואלת: אם רצו, ״נהדרו בהו״. רבי יוחנן: ״שקנו מידן״, ובגלל שזה ״קנין דברים״ מדובר ״ברוחות״. רב אשי: ״הלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקחוֹמְרֵי הַבִּנְיָן שֶׁל כּוֹתֶל הַשֻּׁתָּפִיןבבא בתרא ג׳ ע״א–ב