ד״ה למורשא דקרנת׳
בבא בתרא ג׳ ע״אראשי האבנים בולטות לחוץ שאינן חלקות ולהכי בעי רוחב טפח יתירא:
האבנים הלא מסותתות בולטות החוצה, ולכן הכותל צריך רוחב נוסף של טפח.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
המשנה קובעת כמה רוחב נותן כל שותף לכותל, לפי סוג האבנים שנהוג לבנות בהן: גוויל, גזית, כפיסין או לבנים. הגמרא מבררת מה פירוש כל מונח, למה נוסף טפח, והאם השיעורים כוללים את הטיח. המסקנה היא שהשיעורים נקבעים לפי מה שנראה בשטח, ולכן בכותל קטן השיעור אחר מאשר בכותל גדול.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת כּוּ׳. גְּוִיל – אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָא. גָּזִית – אַבְנֵי דִּמְשַׁפְּיָא ... כְּפִיסִין – אַרְחֵי. לְבֵינִין – לִיבְנֵי.
המשנה אומרת שבונים את כותל השותפים לפי המנהג, ובכל חומר כל שותף נותן רוחב קבוע: בגוויל שלושה טפחים, בגזית שניים וחצי, בכפיסין שניים, בלבנים אחד וחצי. הגמרא מסבירה את המונחים: גוויל הן אבנים לא מסותתות, גזית אבנים מסותתות, כפיסין הן קורות (״ארחי״), ולבנים הן לבני חימר.
מִמַּאי דִּגְוִיל אַבְנֵי דְּלָא מְשַׁפְּיָא נִינְהוּ, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְמוּרְשָׁא דְקַרְנָתָא? דִּילְמָא פַּלְגָא דְגָזִית הוּא, וְהַאי טֶפַח יַתִּירָא – לְבֵינֵי אוּרְבֵי הוּא
רבה בנו של רבא שואל את רב אשי: מניין שגוויל הן אבנים לא מסותתות, וששלושה טפחים (במקום שניים וחצי) הם לראשי האבנים הבולטים? אולי גוויל הוא חצי גזית, והטפח הנוסף הוא בין שורות האבנים. רב אשי עונה שהכול מסורת: ״גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ״. בגרסה אחרת (״איכא דאמרי״) אותה שאלה נשאלת על כפיסין.
אָמַר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּל בֵּינֵי אוּרְבֵי – טֶפַח; הָנֵי מִילֵּי בְּטִינָא, אֲבָל בְּרִיכְסָא בָּעֵי טְפֵי
אביי לומד מכאן שכל מרווח בין שורות אבנים הוא טפח. הוא מוסיף שבבנייה בטיט (״טינא״) שיעור זה מספיק, אבל באבנים דקות (״בריכסא״, רש״י) צריך יותר. בגרסה אחרת (״איכא דאמרי״) הדבר הפוך.
לְמֵימְרָא דִּבְגָזִית; דְּכֹל אַרְבַּע אַמּוֹת גּוֹבַהּ, אִי הָוֵי פּוּתְיָא חַמְשָׁא – קָאֵי, אִי לָא – לָא קָאֵי?! וְהָא אַמָּה טְרַקְסִין; דַּהֲוַאי גָּבוֹהַּ תְּלָתִין אַמְּהָתָא, וְלָא הֲוָה פּוּתְיָא אֶלָּא שֵׁית פּוּשְׁכֵי; וְקָם!
הגמרא מקשה: כלומר שבגזית, לכל ארבע אמות גובה צריך חמישה טפחים רוחב, ובלי זה הקיר לא עומד? והרי ״אמה טרקסין״ במקדש היה בגובה שלושים אמה ובעובי של אמה אחת בלבד (שישה טפחים), ועמד! התירוץ: כיוון שהיה בו טפח יתר, הוא עומד.
וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מַאי טַעְמָא לָא עֲבוּד אַמָּה טְרַקְסִין? כִּי קָאֵי – בִּתְלָתִין קָאֵי, טְפֵי לָא קָאֵי. ... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן
ולמה במקדש שני לא עשו אמה טרקסין? כי הוא עומד עד שלושים אמה, ובגובה רב יותר הוא לא עומד. והגמרא שואלת: אם כן, איך המקדש השני היה גבוה יותר? מהפסוק ״גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון״. אחד אומר שהכוונה לבנין, ואחד שהכוונה לשנים (לפי רש״י: בית ראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה, ושני ארבע מאות ועשרים).
וְנֶיעְבְּדוּ תְּלָתִין אַמִּין בְּבִנְיָן, וְאִידַּךְ נֶיעְבֵּיד פָּרוֹכֶת! ... אָמַר אַבָּיֵי, גְּמִירִי: אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת
אם הקיר עומד רק עד שלושים אמה, אפשר לבנות שלושים אמה ואת השאר לכסות בפרוכת! הגמרא מתרצת שהקיר עמד בזכות התקרה והמעזיבה שהיו עליו, ובלי הן הוא לא היה עומד. ואם כן, אפשר לבנות כמה שאפשר ולהשלים בפרוכת? אביי: מסורת בידינו, או הכול בבנין (כמקדש) או הכול בפרוכת (כמשכן), ולא חצי חצי.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵן וְסִידָן, אוֹ דִילְמָא הֵן בְּלֹא סִידָן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מִסְתַּבְּרָא: הֵן וְסִידָן ... לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הֵן בְּלֹא סִידָן
שאלו: שיעורי המשנה (טפחים) כוללים גם את הסיד (הטיח), או רק את האבנים? רב נחמן בר יצחק: סביר שהם כוללים סיד, שאם לא כן, היה צריך לפרט את השיעור של הסיד. הגמרא דוחה: אפשר שהשיעורים הם בלי סיד, והמשנה לא פירטה את הסיד כי הוא פחות מטפח.
וְהָא קָתָנֵי: בִּלְבֵינִין – זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה! הָתָם חֲזִי לְאִיצְטְרוֹפֵי.
הקושיה: המשנה לא התעלמה מחצי טפח, שהרי בלבנים היא מזכירה ״טפח ומחצה״. התירוץ: שם יש חצי טפח מכל צד שמצטרפים יחד לטפח שלם, ולכן המשנה מזכירה אותם.
תָּא שְׁמַע: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ – רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ – חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם בְּרַבְרְבָתָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים״, מִכְלָל דְּאִיכָּא זוּטְרָא; שְׁמַע מִינַּהּ.
ראיה מדין הקורה במבוי: האריח הוא חצי לבנה של שלושה טפחים, כלומר הלבנה ״בלי סיד״ היא שלושה טפחים. אבל במשנה שלנו הלבנה היא טפח ומחצה מכל צד, פחות. התירוץ: שם מדובר בלבנה גדולה (״רברבתא״), ובמשנה בלבנה קטנה. ויש הוכחה מלשון הברייתא: ״של שלושה טפחים״ מלמד שיש לבנה קטנה יותר.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| מְשַׁפְּיָא | מסותתות, מוחלקות | נאמר על אבנים |
| מִמַּאי | מנין; מאיפה (לומדים) | |
| נִינְהוּ | הם | |
| הַאי | זה | |
| יְתֵירָא | מיותר, עודף | |
| קַרְנָתָא | זוויות; פינות (של חומה או בניין) | רבים של קרנא |
| דִּילְמָא | אולי; שמא | |
| פַּלְגָא | חצי | |
| אִיכָּא | יש | |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| מִינַּהּ | ממנה | |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| מִילֵּי | דברים | מנא הני מילי = מנין הדברים האלה |
| טִינָא | טיט | |
| בָּעֵי | שואל; צריך | שורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר |
| טְפֵי | יותר | |
| לְמֵימְרָא | כלומר, האם הכוונה לומר | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| פּוּתְיָא | רוחב | |
| חַמְשָׁא | חמישה | |
| קָאֵי | עומד; מוסב על | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| הֲוָאי | הייתי | שורש הוי |
| תְּלָתִין | שלושים | |
| אַמְּתָא | אמה (מידת אורך) | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| שֵׁית | שש | |
| קָם | עמד | |
| מַאי | מה | |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| נֶיעְבְּדוּ | שייעשו | עתיד, רבים |
| אַמִּין | אמות | |
| אִידָּךְ | האחר, השני | |
| גְּמִירִי | למדו; יודעים | |
| כּוּלְּהוּ | כלם | |
| אִיבַּעְיָא | שאלה, ספק | אִיבַּעְיָא לְהוּ = נשאלה להם שאלה |
| לְהוּ | להם, להן | |
| בְּלָא | בלי | |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| מִסְתַּבְּרָא | הגיוני; סביר | |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| חָזֵי | ראוי; רואה | חזי ל־ = ראוי ל־ |
| לְאִיצְטְרוֹפֵי | להצטרף | שם פועל |
| תָּא | בוא | תָּא שְׁמַע = בוא ושמע |
| דַּיְקָא | מדוקדק; מוכח | |
| נָמֵי | גם | |
| מִכְּלָל | מכאן ש; משמע ש | מכלל דְּ = מכאן שמוכח ש |
| זוּטַר | קטן; מועט | |
| לְהָכִי | לכך; לשם כך | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| סֵיפָא | החלק האחרון | מול רֵישָׁא |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| אַגַּב | מתוך; תוך כדי | אַגַּב דְּ = מתוך ש־ |
| הִלְכָּךְ | לפיכך | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| חָשִׁיב | חשוב, נחשב | |
| הֲווֹ | היו | שורש הוי |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
ראשי האבנים בולטות לחוץ שאינן חלקות ולהכי בעי רוחב טפח יתירא:
האבנים הלא מסותתות בולטות החוצה, ולכן הכותל צריך רוחב נוסף של טפח.
כדתנן במתני׳ בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה וקתני סיפא מחייבין אותן לבנותו עד ד׳ אמות ולפי חשבון זה לגובה שמנה צריך י׳ טפחים רוחב:
לפי המשנה, בגזית השותפים נותנים חמישה טפחים לארבע אמות גובה, ולכן לגובה שמונה אמות יצטרכו עשרה טפחים.
דבנין שלמה דגזית הוה דכתיב אבני גזית (מלכים א ה׳:ל״א) והוי שלשים אמה קומתה ואין עוביו אלא אמה להבדיל בין ההיכל לקדשי הקדשים:
אמה טרקסין היה הקיר שהפריד בין ההיכל לקודש הקודשים. הוא נבנה מאבני גזית, בגובה שלושים אמה ובעובי אמה.
שהעלייה היתה נתונה עליו ומעזיבה של טיט טרכס על גבה וכובד המשא מעמיד הכותל שלא יטה לצדדין הלכך במקדש שני שלא היה כותל ל׳ מגיע לעלייה לא יוכל לעמוד:
משקל העליה והתקרה שעל הקיר מחזיק אותו שלא יטה לצדדים. במקדש שני הקיר לא הגיע לגובה העליה, ולכן לא יכול היה לעמוד בגובה כזה.
הני שיעורי דמתני׳ עם עובי הטיח קא חשיב להן או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד:
השאלה היא אם שיעורי המשנה כוללים את עובי הטיח, או שהם רק המקום שתופסות האבנים, והטיח נוסף עליהם.
של זה ושל זה מצטרפין לטפח:
חצי הטפח שנותן כל שותף מצטרף עם חצי הטפח של השני לטפח שלם, ולכן המשנה מזכירה אותו.
ומתני׳ בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ג׳ טפחים:
במשנה שלנו מדובר בלבנה קטנה שגם עם הסיד היא רק שלושה טפחים, והקורה במבוי מדברת על לבנה גדולה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
רבה בנו של רבא מקשה על רב אשי בעניין הטפח הנוסף שנותנים בגוויל: מניין לו שהטפח הוא ״למורשא דקרנתא״? מה מציע רבה כאפשרות אחרת, ומה עונה לו רב אשי?
הסיד נדון בהמשך הסוגיה, בשאלה אם השיעורים כוללים אותו, ולא כאן. רבה לא טען שהטפח הוא בשביל הסיד.
אמה טרקסין מובא בהמשך כקושיה על שיעורי הגובה, ולא כתשובה לרבה. כאן השאלה היא למה נוסף טפח בגוויל.
רבה מציע שהטפח הוא בין השורות ולא בגלל ראשי האבנים, ורב אשי אינו מביא הוכחה אלא אומר שזו מסורת בידו, ״גמרא גמירי לה״.
זו עמדת רב אשי עצמו (רש״י: ראשי האבנים בולטות ואינן חלקות), אבל הוא אינו מוכיח אותה מלשון המשנה אלא מסתמך על מסורת.
הגמרא מקשה על הכלל של חמישה טפחים לכל ארבע אמות גובה: והרי אמה טרקסין היה בגובה שלושים אמה ועוביו אמה אחת בלבד, ועמד. מהו התירוץ הראשון של הגמרא?
זה התירוץ של הגמרא: ״כיון דאיכא טפח יתירא קאי״. הטפח הנוסף על השיעור הוא שמחזיק את הקיר.
הגמרא אינה מתרצת כך. השיעור של חמישה טפחים לארבע אמות נאמר דווקא בגזית, והקושיה היא שאמה טרקסין, שנבנה מגזית, עמד בלי השיעור.
הגמרא אינה מתרצת כך, והיא מתייחסת לאמה טרקסין כקושיה על השיעור, ולא כמקרה מחוץ לדין. הסבר כזה נשמע הגיוני אבל אינו כתוב בסוגיה.
הטיט והאבנים הדקות נזכרים בדברי אביי על המרווח בין שורות האבנים, ולא בתירוץ לקושיית אמה טרקסין.
רב נחמן בר יצחק סבור שהשיעורים במשנה כוללים את הסיד, שאם לא כן המשנה הייתה מפרטת את שיעורו. הגמרא דוחה: אולי השיעורים בלי סיד, והמשנה לא פירטה אותו כי הוא פחות מטפח. מה הקושיה על הדחייה הזאת, ומה התירוץ?
אין בסוגיה טענה שבלבנים הסיד עבה יותר. התירוץ נוגע לחצי הטפח של כל שותף ולא לעובי הסיד.
במשנה השיעור הוא לכל שותף (חצי טפח מכל צד), ולא לשניהם יחד. ההבנה שהשיעור משותף היא טעות במשנה.
הדיון הוא האם השיעור כולל סיד, ולכן חצי הטפח בלבנים הוא שיעור הבנייה ולא הסיד. זה היפוך של הקושיה.
זה התירוץ: ״התם חזי לאיצטרופי״. חצי הטפח של כל שותף מצטרף לטפח שלם, ולכן יש לו חשיבות והמשנה מזכירה אותו.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מהם ארבעת החומרים שבמשנה, ומה ההגדרה של ״גוויל״ ו״גזית״ בגמרא?
גוויל, גזית, כפיסין ולבנים. גוויל: ״אבני דלא משפיא״, אבנים לא מסותתות. גזית: ״אבני דמשפיא״, אבנים מסותתות. כפיסין הן קורות (״ארחי״), ולבנים הן לבני חימר.
הגמרא מקשה מ״אמה טרקסין״ על הכלל שלכל ארבע אמות גובה צריך חמישה טפחים. מה הקושיה, ומה התירוץ?
הקושיה: אמה טרקסין היה בגובה שלושים אמה ועובי אמה בלבד, ועמד. התירוץ: ״כיוון דאיכא טפח יתירא קאי״, והטפח הנוסף מחזיק את הקיר. לפי רש״י, אמה טרקסין הוא הקיר שהפריד בין ההיכל לקודש הקודשים, ונבנה מאבני גזית.
מה השאלה בגמרא ״הן וסידן או הן בלא סידן״, ואיזה פתרון מוצא רב נחמן בר יצחק ואיך נדחה?
השאלה: האם שיעורי המשנה כוללים את הסיד או רק את האבנים. רב נחמן בר יצחק: סביר שכוללים סיד, שאם לא כן היה צריך לשנות את שיעורו. הגמרא דוחה: אולי בלי סיד, והמשנה לא מזכירה אותו כי אינו מגיע לטפח.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקבְּנִיַּת בֵּית כְּנֶסֶתבבא בתרא ג׳ ע״ב