ד״ה במקדש שבעה
סוכה מ״א ע״אכדדרשינן בת״כ מושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולין ז׳ ימים:
בתורת כהנים (ספרא) דורשים: ״ושמחתם לפני ה׳... שבעת ימים״, כלומר שבעת הימים הם ״לפני ה׳״, במקדש, ולא בגבולין. בשאר המקומות יש רק מצות היום הראשון.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
סוכה מ״א ע״א–ב · פרק ג׳, לולב הגזול
המשנה מביאה שתי תקנות של רבן יוחנן בן זכאי אחרי החורבן: לולב ניטל שבעה ימים בכל מקום ״זכר למקדש״, ויום הנף כולו אסור באכילת חדש. הגמרא לומדת מירמיהו שצריך לעשות זכר למקדש. בסוגיה בעיון: מה נחשב ״מקדש״ לעניין לולב, הר הבית בלבד או כל ירושלים, והאם בירושלים בזמן הזה נוטלים שבעה ימים מן התורה.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ
בפסוק שתי מצוות: ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ בכל מקום, ו״ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״ במקדש. לכן בזמן המקדש נטלו במקדש שבעה ימים ובמדינה יום אחד. אחרי החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי ליטול בכל מקום שבעה ימים, כדי לזכור את המקדש.
וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר
תקנה שנייה של ריב״ז. ״יום הנף״ הוא ט״ז בניסן, שבו הניפו את העומר במקדש. עד שקרב העומר אסור לאכול מן התבואה החדשה (״חדש״). ריב״ז אסר את החדש ביום הזה כולו.
מְנָא לַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? ... ״כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״. ״דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה
רבי יוחנן לומד מירמיהו (ל׳, י״ז): הגויים אומרים על ציון ״דורש אין לה״, ואין מי שמתעניין בה. מכלל הדברים אנו לומדים שציון צריכה ״דרישה״, שידרשו בה ויזכרו אותה. לכן עושים מעשים לזכר המקדש.
מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח? הַשְׁתָּא נָמֵי נֵיכוֹל
למה אסר ריב״ז את כל יום הנף? בלי מקדש, החדש מותר מן התורה כבר בעלות השחר (״האיר מזרח״). אם ייבנה המקדש פתאום, יאמרו ״בשנה שעברה אכלנו בעלות השחר, נאכל גם השנה״. הם אינם יודעים שכשיש מקדש, רק הקרבת העומר מתירה.
דְּאִיבְּנִי אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאִיבְּנִי בְּשִׁיתְּסַר, הֲרֵי הִתִּיר הֵאִיר מִזְרָח! אֶלָּא דְּאִיבְּנִי בַּחֲמֵיסַר, מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן תִּשְׁתְּרֵי
מתי ייבנה המקדש, באופן שיש חשש לאכול באיסור?
לָא צְרִיכָא, דְּאִיבְּנִי בְּלֵילְיָא, אִי נָמֵי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה
החשש הוא שהמקדש ייבנה בליל ט״ז, או בט״ו סמוך לשקיעה. הכנת העומר דורשת עבודה רבה (רש״י: ייבוש, טחינה והנפה בשלוש עשרה נפות), ולא יספיקו להקריבו לפני חצות. לכן אסר את כל היום.
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּשִׁיטַת רַבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, דִּכְתִיב: ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, עַד עִיצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם
רב נחמן בר יצחק מציע הסבר אחר: לדעת ריב״ז האיסור מן התורה. ״עד עצם היום הזה״ פירושו עד סוף היום, ו״עד״ הוא ״ועד בכלל״. אם כן כשאין עומר, כל היום אסור.
וּמִי סָבַר לֵיהּ כְּווֹתֵיהּ? וְהָא מִפְלָיג פְּלִיג עֲלֵיהּ ... אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר
וכי ריב״ז סובר כרבי יהודה? בברייתא רבי יהודה חולק עליו ושואל: למה צריך תקנה, והרי האיסור מן התורה!
רַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּקָא טָעֵי ... מַאי ״הִתְקִין״ - דָּרַשׁ וְהִתְקִין
רבי יהודה טעה בהבנת דברי ריב״ז. הוא חשב שריב״ז אסר מדרבנן, ובאמת ריב״ז אסר מן התורה. ומה פירוש ״התקין״? דרש את הפסוק ולימד את העם. רש״י: בזמן המקדש היו רגילים לאכול מחצות, ולכן היה צריך ללמד שעכשיו כל היום אסור.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| יְהֵא | יהיה | |
| מְנָא | מנין; כלי | מנא הני מילי = מנין דברים אלה |
| לַן | לנו | |
| עָבְדִינַן | אנו עושים; אנו נוהגים | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| מִכְּלָל | מכאן ש; משמע ש | מכלל דְּ = מכאן שמוכח ש |
| בָּעְיָא | צריכה; דורשת | |
| אֶשְׁתָּקַד | בשנה שעברה | |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| הַשְׁתָּא | עכשיו | |
| נָמֵי | גם | |
| נֵיכוֹל | נאכל | |
| אִיבְּנִי | נבנה | |
| אֵימַת | מתי | |
| אִילֵּימָא | אם תאמר | |
| שִׁיתְּסַר | ששה עשר | |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| חֲמֵיסַר | חמישה עשר | |
| תִּשְׁתְּרֵי | תותר | שורש שרי |
| צְרִיכָא | צריך; נחוץ | בסוף דיון: צריך את שני הדינים |
| לֵילְיָא | לילה | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| אֲמָרָהּ | אמר אותה | שורש אמר |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| סָבַר | חשב; סבור | מר סבר = אחד סובר |
| לֵיהּ | לו | |
| כְּווֹתֵיהּ | כמותו, כדעתו | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| פְּלִיג | חולק | |
| עֲלֵיהּ | עליו; עליה | על + כינוי |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| טָעֵי | טועה | |
| מַאי | מה | |
| דָּרְשִׁינַן | אנחנו דורשים | |
| הַיְינוּ | זהו; כלומר | לא כמו ׳היינו׳ בעברית |
| תּוֹב | עוד | |
| אִיכָּא | יש | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| בֵּיהּ | בו | |
| הֲווֹ | היו | שורש הוי |
| נָהֲגִי | נוהגים | |
| אָתְיָא | באה | |
| מֵיכַל | לאכול | |
| חָיֵישׁ | חושש | |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| שְׁנָא | שונה | מאי שנא: במה שונה |
| קְרָא | פסוק | לא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול) |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
כדדרשינן בת״כ מושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולין ז׳ ימים:
בתורת כהנים (ספרא) דורשים: ״ושמחתם לפני ה׳... שבעת ימים״, כלומר שבעת הימים הם ״לפני ה׳״, במקדש, ולא בגבולין. בשאר המקומות יש רק מצות היום הראשון.
בירושלם שאף הוא כגבולים:
״מדינה״ כוללת גם את ירושלים. לדעת רש״י ירושלים שמחוץ להר הבית היא כשאר הגבולין, ולכן בזמן המקדש נטלו בה לולב יום אחד בלבד. הרמב״ם חולק (ראו טבלת השיטות).
של עומר דהיינו ט״ז בניסן כולו אסור בחדש ובעוד המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום כדכתיב עד הביאכם וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח כדאמר במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דהיינו האיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום כדמפרש טעמא בגמרא:
יום הנף הוא ט״ז בניסן. בזמן המקדש אכלו חדש מיד אחרי הקרבת העומר (״עד הביאכם״). אחרי החורבן החדש מותר מן התורה בעלות השחר (״עד עצם היום הזה״). כך מיישבים במנחות את שני הפסוקים: כשיש עומר, העומר מתיר; כשאין עומר, היום מתיר. ריב״ז אסר את כל היום.
ויחזור דבר לאיסורו דהשתא קרינא ביה עד הביאכם ואי הוו נהיגי בחורבנו לאכול בהאיר מזרח כדין תורה אתיא למיכל נמי בבניינו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כו׳:
כשייבנה המקדש, האיסור יחזור להיות ״עד הביאכם״, עד הקרבת העומר. אם יתרגלו בזמן החורבן לאכול בעלות השחר, ימשיכו לאכול כך גם כשהמקדש בנוי, ויאכלו באיסור.
כלומר לשמא יבנה בליליא חייש ולא יהו פנויים לקצור העומר עד סמוך ליום ויש טורח הרבה בעומר ... וזה שלא יוכלו להתעסק בו מתחילת לילה לא יספיקו להקריבו למחר קודם חצות: אי נמי ... ואי קשיא דבלילה אינו נבנה ... ולא בחמיסר שהוא י״ט ... ה״מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך:
אם המקדש ייבנה בלילה, לא יספיקו להכין את העומר לפני חצות, כי הכנתו ארוכה. רש״י מקשה: הרי אין בונים את המקדש בלילה ולא ביום טוב! ומתרץ: זה בבניין בידי אדם. המקדש העתיד ״בנוי ומשוכלל״ יגלה ויבוא מן השמים, ולכן ייתכן שיופיע בכל רגע.
דרש - המקרא עד ועד בכלל: והתקין - לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:
״דרש״: ריב״ז דרש ש״עד עצם היום הזה״ הוא עד ועד בכלל, כלומר כל היום אסור מן התורה. ״והתקין״: בזמן המקדש התרגלו לאכול מחצות, ולכן היה צריך להודיע שעכשיו האיסור כל היום.
החוברת של משרד החינוך בוחנת שלוש שאלות: מה ההבדל בין מצות לולב בזמן המקדש לזמן הזה (מקורות 1–2), מה הם גבולות ״המקדש״ והאם בירושלים בזמן הזה נוטלים שבעה ימים מן התורה (מקורות 3–8), ומה משמעות תקנות ״זכר למקדש״ (מקור 9).
| שיטה | השאלה | העמדה | מקור |
|---|---|---|---|
| רמב״ם | לולב בזמן המקדש ואחריו | ביום הראשון מן התורה בכל מקום, ובמקדש כל שבעה. אחרי החורבן תיקנו שבעה בכל מקום זכר למקדש, ומברכים ״וצונו״ כי היא מצוה מדברי סופרים. כשייבנה המקדש ״יחזרו הדברים ליושנן״. | רמב״ם שופר וסוכה ולולב ז׳, י״ג–ט״ו |
| רמב״ם | יום ראשון שחל בשבת | בזמן המקדש נטלו בשבת במקומות שידעו בוודאות שזה יום החג. אחרי החורבן אסרו בכל מקום, ״כדי שיהיו הכל שוין״, ״ואין שם מקדש להתלות בו״. בזמן הזה, ״שהכל עושין על החשבון״, נשאר האיסור. | רמב״ם שם, ט״ז–י״ח |
| רש״י | מה נחשב ״מקדש״ | ״במדינה: בירושלם שאף הוא כגבולים״. ״מקדש״ הוא הר הבית בלבד, ובירושלים נטלו יום אחד. | רש״י מ״א ע״א, ד״ה במדינה |
| רמב״ם, פירוש המשניות | מה נחשב ״מקדש״ | ״מדינה היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם״. ירושלים בכלל ״מקדש״, ובזמן המקדש נטלו בה שבעה ימים. | פירוש המשניות סוכה ג׳, י״ב |
| רבנו מנוח | ראיה לרמב״ם | ״לפני ה׳״ בתורה הוא כל ירושלים, כמו במעשר שני, בבכור ובשלמים, אלא אם הכתוב פירש קודש הקדשים או חצר אוהל מועד. המשנה נקטה ״מקדש״ כי בסתם כל בני ירושלים עלו למקדש. וכן בירושלמי: ״ושמחתם... בירושלים״. | ספר המנוחה, שופר ב׳, ח׳ |
| ערוך לנר | ירושלים בזמן הזה | לרמב״ם ירושלים כמקדש, וקדושת ירושלים ״קדשה לעתיד לבוא״ (הראב״ד חולק). לכן בירושלים נוטלים היום שבעה מן התורה, חוץ משבת. ״ערבה כל שמחה״ אינו מבטל, שהרי גם ״ושמחת בחגך״ נוהגת בזמן הזה. | ביכורי יעקב תרנ״ח, א׳ |
| רבי מאיר שמחה | דחיית הערוך לנר | ״שיבוש גדול״. (1) אם בירושלים המצוה עדיין מן התורה, למה תיקן ריב״ז ״זכר למקדש״? (2) לדבריו יתקעו בירושלים בחצוצרות ובשופר, ״הריעו לפני המלך ה׳״, כמו במקדש. | חידושי רבנו מאיר שמחה, סוכה |
| אגרות משה | מה נחשב ״מקדש״ | בשבת הוליכו כל העם את לולביהם ״להר הבית״ ולא לבתי הכנסת שבירושלים, כדי לקיים שם גם מצות המקדש. במקדש יש מצוה נוספת: שמחה בלולב כל שבעה, שחלה גם ביום הראשון. בפירוש המשניות לרמב״ם יש טעות סופר. | אגרות משה יו״ד ד׳, ס״ג |
| הראי״ה קוק | משמעות ״זכר למקדש״ | ״ארוכה״ היא רפואה פנימית וטבעית, ״רפואה״ חיצונית. בחורבן שתי מחלות: חיצונית, שאין מקדש ומצוות התלויות בו; ופנימית, שנשכחו הלכותיהן. הריפוי: לימוד הלכות הקודש והמקדש. חז״ל קבעו ״זכר למקדש״ כדי שלא נזניח את לימודן. | משפט כהן, הקדמה |
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
בלי מקדש החדש מותר מן התורה משהאיר המזרח של ט״ז בניסן. למה בכל זאת אסר רבן יוחנן בן זכאי את כל היום, לפי טעם הגמרא ״מהרה יבנה בית המקדש״?
זה הטעם של תקנת הלולב. בתקנת יום הנף הטעם הוא חשש מטעות כשייבנה המקדש.
כשאין מקדש אין עומר, והחדש מותר משהאיר המזרח. הצורך להקריב את העומר לפני חצות נוגע רק לזמן שיש מקדש.
הדין שהרחוקים מותרים מחצות אינו הטעם לתקנה. הגמרא משתמשת בו רק כדי לבדוק מתי ייבנה המקדש.
החשש הוא מטעות בעתיד. מי שהורגל לאכול בעלות השחר ימשיך כך גם כשהמקדש בנוי, ויאכל חדש לפני הקרבת העומר.
הגמרא שואלת ״דאיבני אימת״ ודוחה את האפשרויות שייבנה בט״ז או בט״ו. מה התירוץ ״לא צריכא״?
אם ייבנה בט״ז ביום, כבר הותר החדש משהאיר המזרח, כי אז לא היה מקדש. זו האפשרות שהגמרא דחתה.
הכנת העומר ארוכה, ובמקרים האלה אין זמן להקריבו לפני חצות. לכן אסר את כל היום.
אם ייבנה בט״ו בבוקר יש זמן להכין את העומר, ולכן די לאסור עד חצות. זו האפשרות השנייה שנדחתה.
הדין של הרחוקים נאמר בקושיה כדי להראות שבט״ו די לאסור עד חצות, ואינו התירוץ.
בזמן המקדש אדם גר בירושלים מחוץ להר הבית, וביום השלישי של החג הוא שואל אם עליו ליטול לולב. מה הדין לפי רש״י ומה לפי הרמב״ם בפירוש המשניות?
רש״י מפרש ש״מדינה״ כוללת את ירושלים, ולכן נטלו בה יום אחד. הרמב״ם מפרש ש״מדינה״ היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, ולכן נטלו בה שבעה.
זה מחליף בין השיטות. רש״י הוא שמחשיב את ירושלים כשאר הגבולין, והרמב״ם מחשיב אותה ״מקדש״.
רק הרמב״ם סובר כך. לפי רש״י ירושלים שמחוץ להר הבית כשאר הגבולין.
רק רש״י סובר כך. הרמב״ם אומר ״מדינה היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם״.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
לפי הרמב״ם, במה שונה היום הראשון של החג משאר הימים בזמן המקדש, ולמה לא גזרו על נטילה בשבת ביום הראשון?
ביום הראשון המצוה מן התורה בכל מקום (״ביום הראשון״), ובשאר הימים רק במקדש (״לפני ה׳... שבעת ימים״). בשבת שבתוך החג גזרו שמא יעביר ארבע אמות ברשות הרבים. ביום הראשון לא גזרו, כי הוא מצוה מן התורה גם בגבולין.
למה אסר רבן יוחנן בן זכאי את כל יום הנף, ומה הקושיה ״דאיבני אימת״ והתירוץ?
שמא ייבנה המקדש ויאכלו בעלות השחר כרגילותם, ואז רק העומר מתיר. הקושיה: אם ייבנה בט״ז, השחר כבר התיר; אם בט״ו, די לאסור עד חצות. התירוץ: ייתכן שייבנה בלילה או סמוך לשקיעה, ולא יספיקו להקריב את העומר לפני חצות.
במה נחלקו רש״י והרמב״ם בפירוש המילה ״מדינה״? כמה ימים נטלו לולב בירושלים בזמן המקדש לפי כל אחד?
לרש״י ״מדינה״ כוללת את ירושלים, ״שאף הוא כגבולים״, ולכן בירושלים נטלו יום אחד. לרמב״ם ״מדינה״ היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, ולכן בירושלים נטלו שבעה ימים.
מה הראיה של רבנו מנוח לשיטת הרמב״ם, ולמה לפי דבריו המשנה אמרה ״במקדש״?
״לפני ה׳״ במעשר שני, בבכור ובשלמים פירושו כל ירושלים, וכך גם בלולב, אלא אם הכתוב פירש קודש הקדשים או חצר אוהל מועד. המשנה אמרה ״במקדש״ כי בסתם כל בני ירושלים עלו למקדש ליטול לולב.
מה סברת הערוך לנר לגבי ירושלים בזמן הזה, ומהן שתי הטענות של רבי מאיר שמחה נגדה?
לרמב״ם ירושלים כמקדש, וקדושתה ״קדשה לעתיד לבוא״, ולכן נוטלים בה היום שבעה מן התורה. טענות רבי מאיר שמחה: (1) אם המצוה עדיין קיימת בירושלים, למה צריך תקנת ״זכר למקדש״? (2) לפי זה היו צריכים לתקוע בירושלים בחצוצרות ובשופר כמו במקדש.
לפי הראי״ה קוק, מה ההבדל בין ״ארוכה״ ל״רפואה״, ומה מטרת תקנות ״זכר למקדש״?
״ארוכה״ היא רפואה פנימית לתיקון הטבע, ו״רפואה״ היא טיפול חיצוני. המחלה החיצונית היא חורבן המקדש והגלות, והפנימית היא שכחת הלכות המקדש. תקנות ״זכר למקדש״ באו לעורר את לימוד הלכות הקודש והמקדש, ובכך לקרב את הגאולה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרק״לָכֶם״ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִירסוכה מ״א ע״ב–מ״ב ע״אלשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).