ד״ה שנאמר והבאתם גזול וגו׳
סוכה ל׳ ע״אדאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה:
הפסוק במלאכי הוא המקור לאיסור לעשות מצוה באמצעות עבירה.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
בתכנית תושב״ע
סוכה כ״ט ע״ב–ל׳ ע״א · פרק ג׳, לולב הגזול
למה לולב גזול פסול גם בשאר ימי החג, כשאין בהם ״לכם״? רבי יוחנן עונה: זו מצוה הבאה בעבירה, ומביא שני מקורות. שמואל מכשיר: ״מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול״. בסוגיה בעיון: האם הדין מן התורה או מדרבנן, ״אין עבירה מצוה״ בירושלמי, ופסול בגברא מול פסול בחפצא.
שיעור על הסרטון ״מצוה הבאה בעברה״: מערך · מצב כיתה (שאלות הסרטון כבר בדף העבודה ובדף התשובות של הסוגיה)
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 3:58 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
תיק 11 · מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
אֶלָּא גָּזוּל... בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אַמַּאי לָא?
ביום הראשון הגזול פסול משום ״לכם״, משלכם. אבל בשאר הימים, שבהם המצוה מדרבנן, מניין לפסול אותו? (המשך הסוגיה בעיון 3)
מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי. הנביא מלאכי מוכיח את העם שהביאו לקרבן בהמה גזולה, פיסחת וחולה.
גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ, מָה פִּסֵּחַ לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא - אַף גָּזוּל לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא
הגזול נזכר יחד עם הפיסח. לפיסח אין תקנה, כי המום שלו קבוע. כך גם לגזול אין תקנה, בין לפני יאוש הבעלים ובין אחריו.
אֶלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ - הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ!
לפני יאוש הגזול פסול גם בלי דין מיוחד: ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״, והבהמה אינה שלו. אבל אחרי יאוש הגזלן קנה אותה. ובכל זאת היא פסולה. מכאן שהפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה.
״כִּי אֲנִי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה״
מקור שני, גם הוא בשם רבי שמעון בן יוחי. משל למלך שעבר בבית המכס ואמר לעבדיו לשלם מכס. אמרו לו: והלא כל המכס שלך? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי הדרכים ולא יברחו מן המכס. כך הקב״ה שונא גזל בעולה, אף שהכול שלו, כדי שבניו ילמדו ממנו להתרחק מן הגזל.
יָבֵשׁ פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָדָר, גָּזוּל פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה
רבי אמי אומר את אותו טעם. לפי רש״י, זה הטעם לפסול הגזול ביום טוב שני.
מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹצֵא בְּשָׁאוּל - יוֹצֵא נָמֵי בְּגָזוּל
שמואל חולק. המשנה מדברת רק ביום הראשון. בשאר הימים לא כתוב ״לכם״, ולכן יוצאים בשאול, וממילא גם בגזול. רב נחמן בר יצחק מקשה עליו מן המשנה, ורבא מתרץ: המשנה מדברת ביום הראשון, ב״לא מיבעיא״.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| אַמַּאי | מדוע; למה | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| לֵיהּ | לו | |
| דּוּמְיָא | דומה (ל) | |
| לֵית | אין | |
| תַּקַּנְתָּא | תקנה; דרך לתקן | מקבילה לעברית: תקנה |
| יֵאוּשׁ | ויתור של הבעלים על חפץ שאבד, כי איבד תקווה למצוא אותו | יאוש כדי: האם המוצא מותר לקחת את החפץ משנתייאשו הבעלים |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| קַנְיֵיהּ | קנה אותו | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| שְׁנָא | שונה | מאי שנא: במה שונה |
| הֲדַר | יופי, הידור; בפעלים - חזר, אחר כך | בהקשר ״והדר״: ואחר כך |
| נָמֵי | גם | |
| אַשְׁכְּחַן | מצאנו | |
| קְרָא | פסוק | לא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול) |
| יָלְפִינַן | אנחנו לומדים | |
| מִינַּהּ | ממנה | |
| שַׁמְעִינַן | אנו שומעים, לומדים | |
| מָרֵיהּ | בעליו; אדונו | מָרֵא = בעלים; אדון |
| מַקְנֵי | קניין; לקנות | |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| בָּבָא | שער | |
| קַמָּא | ראשון | בבא קמא = הבבא הראשונה |
| קָנֵי | קונה | |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| דִּידֵיהּ | שלו | |
| אִתְּמַר | נאמר | שורש אמר |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| מַעוֹטֵי | להוציא, למעט | |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| מֵימַר | לומר | מֵימַר אָמַר = הוא חושב בלבו |
| הַשְׁתָּא | עכשיו | |
| תַּקִּיף | חזק | |
| מִינַּאי | ממני | |
| דִּינָא | דין | |
| תַּנְיָא | שנויה (בברייתא); נשנה | פותח ציטוט ברייתא |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| אִיצְטְרִיכָא | נצרכה (להיאמר) | שורש צרך |
| לָאו | לא, אינו | |
| נָפְקָא | יוצאת; נלמדת | מהכא נפקא = מכאן נלמד |
| לַן | לנו | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| אוֹרַיְיתָא | תורה | דְּאוֹרַיְיתָא = מן התורה |
| רֵישׁ | ראש; תחלה | בריש = בתחילת |
| פָּסְלִינַן | אנו פוסלים | |
| מִיכַּתַּת | מתפורר; נשבר | שורש כתת |
| שִׁיעוּרֵיהּ | שיעורו, מידתו | |
| תֵּיפּוֹק | תצא; יוצא | תֵּיפּוֹק לֵיהּ = יוצא לו, אפשר ללמוד מסיבה אחרת |
| תּוּ | עוד | |
| שָׁרֵינַן | אנחנו מתירים | |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| דָּמֵי | דומה | שורש דמי |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| אַטּוּ | וכי; בגלל | אַטּוּ = וכי משום; גזרה אטו = גזרה בגלל |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| נָפֵיק | יוצא (ידי חובה) | שורש נפק |
| בֵּיהּ | בו | |
| מִיהוּ | אבל, מכל מקום | מילת קישור, בלשון תוספות |
| גִּירְסָא | נוסח, גרסה | |
| בָּעֵי | שואל; צריך | שורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר |
| גָּמַר | סיים, השלים; בגזרה שווה - למד | בגזרה שווה: לומד דין ממקום אחר |
| פֵּירָא | פרי | |
| בָּעֵינַן | אנחנו צריכים; דורשים | |
| מִינַּכַּר | ניכר | שורש נכר |
| הַאי | זה | |
| דָּרֵישׁ | דורש | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| אָכֵיל | אוכל | שורש אכל |
| אִיסּוּרָא | איסור | |
| הָכָא | כאן | |
| דַּוְקָא | בדיוק, רק | |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| חָיֵישׁ | חושש |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה:
הפסוק במלאכי הוא המקור לאיסור לעשות מצוה באמצעות עבירה.
לאחר זמן להקריבו שהרי מום קבוע עולמית הוא:
לבהמה פיסחת אין תקנה, כי המום שלה קבוע לעולם, ולעולם לא תוכל לעלות למזבח.
ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן ואפילו ביאוש דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס ואע״ג דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש והוי דידיה ואפ״ה אקרובי למזבח לא:
גם לגזול אין תקנה, אפילו אחרי שהבעלים התייאש ואמר ״ווי ליה לחסרון כיס״. לענין ממון הגזלן קנה אותו ביאוש, והוא שלו. ובכל זאת אסור להקריב אותו על המזבח.
בעולות שאתם מביאין לי אני שונא את הגזל שאתם גוזלים אותם ואע״פ שהכל שלי ואף מתחלה שלי היתה:
הקב״ה שונא קרבן שבא מגזל, אף שהכול שלו, וגם הבהמה הייתה שלו מלכתחילה.
דטעמא דמתני׳ בגזול בי״ט שני משום מצוה הבאה בעבירה:
לפי רש״י, רבי אמי מסביר שהמשנה פוסלת גזול ביום טוב שני משום מצוה הבאה בעבירה, כדברי רבי יוחנן.
דהא בי״ט שני לא כתיב לכם למעוטי:
ביום טוב שני לא כתוב ״לכם״, ולכן אין סיבה לפסול לולב שאול. לפי שמואל, כמו שיוצאים בשאול, יוצאים גם בגזול.
שהרי בפניו הוא גוזלו מידו ואין כח להציל: דעד דשמעינן דאייאש לא קני ליה דמימר אמר השתא הוא דתקיף מינאי למחר תפסינא ליה בדינא:
הייתי חושב שבסתם גזילה הבעלים מתייאש, כי הגזלן גזל בפניו ואין לו כוח להציל. המשנה מלמדת שלא: כל זמן שלא שמענו שהתייאש, הגזלן לא קנה. הבעלים אומר: היום הוא חזק ממני, ומחר אתבע אותו לדין.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: מה גדרו של ״מצוה הבאה בעבירה״, ועל אילו מצוות הוא חל?
משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. והדתניא לקמן פ׳ לולב וערבה (סוכה ד׳ מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע״ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית׳ כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב״ק ד׳ צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא״ת לקמן (סוכה ד׳ לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי״ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ומיהו יש ספרים דגרסי׳ לקמן (סוכה ד׳ לה.) אמתני׳ דאתרוג של אשרה מ״ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן (סוכה ד׳ לא:) טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן (סוכה ד׳ לה.) פלפלין ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים ד׳ לה:) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה:
והדתניא לקמן ... לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול
בברייתא בדף מ״ג ע״א דורשים: ״לכם״, משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול. אם גזול פסול ממילא משום מצוה הבאה בעבירה, למה צריך ״לכם״ כדי לפסול אותו?
משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה
״לכם״ נצרך בשביל השאול. את הגזול היינו פוסלים גם בלי ״לכם״, משום מצוה הבאה בעבירה.
דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות ... דאין זה מברך אלא מנאץ
אף שהפסוק במלאכי מדבר בקרבן, הדין חל על כל המצוות, והוא מן התורה. הראיה מבבא קמא צ״ד ע״א: מי שגזל סאה חיטים, טחן ואפה והפריש מהן חלה, ״אין זה מברך אלא מנאץ״.
וא"ת לקמן (סוכה ד' לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה
ואם תאמר: לולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום ״מיכתת שיעוריה״ (ל״א ע״ב): הוא עומד לשריפה, ולכן נחשב כאילו כבר נשרף ואין בו שיעור. למה לא לפסול אותו משום מצוה הבאה בעבירה? ועוד, למה מכשירים אשרה שאינה מימות משה?
וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו
אין זה דומה לגזל. בגזל המצוה באה מכוח העבירה: בזכות הגזילה יש בידו לולב שבו הוא יוצא. אבל באשרה העבירה נעשתה בחפץ, ואין הוא יוצא בו מכוח העבירה.
ומיהו יש ספרים דגרסי' ... וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה
לכן הגרסה שבחלק מן הספרים, שאתרוג של אשרה פסול משום מצוה הבאה בעבירה (ל״ה ע״א), משובשת. הטעם הוא ״מיכתת שיעוריה״, כי גם לאתרוג יש שיעור, כאגוז או כביצה.
ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים ד' לה:) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא
ועדיין קשה: בפסחים ל״ה ע״ב לומדים מפסוק שאין יוצאים ידי מצה בטבל. למה צריך פסוק? הרי זו מצוה הבאה בעבירה, שהוא אוכל איסור ויוצא בו ידי מצה. תוספות משאירים את הקושיה בצריך עיון (״תימה״).
החידוש: לפי רבי יוחנן, מצוה הבאה בעבירה פוסלת מן התורה בכל המצוות, ולא רק בקרבן. אבל הדין הוא רק כשהמצוה באה מכוח העבירה, כמו בגזל, ולא כשהעבירה רק נעשתה בחפץ.
״לכם״ נצרך בשביל השאול. את הגזול פוסלים גם בלי ״לכם״.
לא. הוא חל בכל המצוות, והוא מן התורה. הראיה מבבא קמא צ״ד ע״א: מי שהפריש חלה מחיטים גזולות ובירך, ״אין זה מברך אלא מנאץ״.
כי המצוה אינה באה מכוח העבירה. בגזל, הגזילה היא שנתנה לו את הלולב. באשרה העבירה רק נעשתה בחפץ. לכן הוא פסול רק משום ״מיכתת שיעוריה״.
מקורות: בבא קמא צ״ד ע״א · סוכה ל״א ע״ב · ל״ה ע״א · מ״ג ע״א · פסחים ל״ה ע״ב
השאלה במשפט אחד: האם שמואל אינו מכיר בדין מצוה הבאה בעבירה?
מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה:
מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול
לפי שמואל, בשאר הימים לא כתוב ״לכם״, ולכן יוצאים בלולב שאול. מכאן שיוצאים גם בלולב גזול.
הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה
שמואל מכשיר רק כאן, כי בשאר הימים המצוה מדרבנן, ובמצוה מדרבנן הוא אינו חושש למצוה הבאה בעבירה. במצוה מן התורה גם שמואל מודה שאין יוצאים בה.
החידוש: שמואל אינו חולק על עצם הדין. גם לדעתו מצוה הבאה בעבירה פוסלת במצוה מן התורה. המחלוקת עם רבי יוחנן היא רק במצוה מדרבנן.
כי בשאר הימים המצוה מדרבנן, ובמצוה מדרבנן הוא אינו חושש למצוה הבאה בעבירה. מתוך שיוצא בשאול, יוצא גם בגזול.
לא. ״הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה״, ומשמע שבמצוה מן התורה הוא חושש.
החוברת של משרד החינוך בוחנת את הדין מארבע זוויות: מחלוקת רבי יוחנן ושמואל, הנודע ביהודה, הירושלמי, ושני סוגי פסול (מקורות 1–6).
| שיטה | השאלה | העמדה | מקור |
|---|---|---|---|
| תוספות לרבי יוחנן | מעמד הדין | מן התורה, ובכל המצוות ולא רק בקרבן (״אין זה מברך אלא מנאץ״). לכן גם ביום טוב שני הגזול פסול. | תוס׳ ל׳ ע״א, ד״ה משום |
| תוספות לשמואל | מעמד הדין | במצוה מן התורה גם שמואל פוסל. רק במצוה מדרבנן, כמו לולב בשאר הימים, הוא אינו חושש. | תוס׳ ל׳ ע״א, ד״ה מתוך |
| נודע ביהודה | במה נחלקו | לרבי יוחנן הדין מן התורה, וחכמים תיקנו את יום טוב שני כעין דאורייתא. לשמואל כל הדין מדרבנן, ובמצוה מדרבנן לא מחמירים שתי חומרות דרבנן. רבי יוחנן הוסיף את המשל, כי פסוק מנביא הוא רק ״דברי קבלה״, והמשל הוא סברה, וסברה כדין תורה. | נודע ביהודה, אורח חיים קל״ד |
| ירושלמי | ״אין עבירה מצוה״ | מצה גזולה אסור לברך עליה (״ובוצע ברך נאץ ה׳״). רבי אילא: ״אלה המצות״, אם עשיתן כמצוותן הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. העבירה מבטלת את שם המצוה. | ירושלמי שבת י״ג, ג׳ |
| מנחת חינוך | מצוה חיובית ושאינה חיובית | הטעם: ״הקב״ה אינו רוצה בכך... דסניגור יעשה קטיגור״. במצוה חיובית (תפילין, לולב, אכילה בסוכה בלילה הראשון) לא יצא, ונחשב שביטל את המצוה. במצוה שאינה חיובית (ציצית, סוכה בשאר הימים) לא קיים מצוה, אבל גם לא ביטל. | מנחת חינוך, מצוה שכ״ה |
| משנת יעבץ | פסול בגברא ופסול בחפצא | ״אלה המצות״: פסול בקיום המצוה של האדם, ונאמר רק במצוות מן התורה. ״והבאתם גזול״: פסול בגוף החפץ, ולכן חל גם במצוה מדרבנן. לכן רבי יוחנן הביא דווקא את הפסוק ממלאכי, כדי לפסול גם ביום טוב שני. | הרב ז׳ולטי, משנת יעבץ נ״א |
שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
בגמרא נאמר שבהקרבת בהמה גזולה אין לה תקנה ״לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש״. מה מוכיחה הגמרא מכך שהבהמה פסולה גם אחרי שהבעלים התייאש וקנה הגזלן?
הגמרא ורש״י מסכימים שלענין ממון הגזלן קנה ביאוש. ובכל זאת אסור להקריב, וזו בדיוק הראיה.
זה הטעם לפני יאוש, כשהבהמה עדיין אינה שלו. אחרי יאוש הנימוק הזה אינו מתאים.
אחרי יאוש הבהמה שלו, ובכל זאת פסולה. מכאן שהטעם הוא מצוה הבאה בעבירה, ולא חסרון בבעלות.
הגמרא לומדת את הפסול מפסוק במלאכי, והתוספות מסבירים שהדין מן התורה. אין כאן פסול דרבנן.
לדברי התוספות מצוה הבאה בעבירה פוסלת מן התורה בכל המצוות. מדוע, לפי התוספות, לולב של אשרה אינו נפסל משום הדין הזה?
התוספות: ״לא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו״. לולב של אשרה פסול משום ״מיכתת שיעוריה״ ולא משום עבירה.
זה היפוך דברי התוספות. הם מדגישים שהדין חל בכל המצוות, והראיה מהפרשת חלה מחיטים גזולות.
התוספות שואלים על כך שאשרה שאינה מימות משה מותרת, אבל זו קושיה נפרדת ולא התשובה על השאלה מדוע אין פסול של מצוה הבאה בעבירה.
הבחנה כזו אינה בתוספות. ההבחנה שלהם היא האם העבירה היא שהביאה את המצוה.
לפי התוספות (ד״ה מתוך), במה חלוק שמואל על רבי יוחנן בעניין מצוה הבאה בעבירה?
זו אינה המחלוקת. לפי התוספות ברבי יוחנן הדין חל בכל המצוות, ואין שמואל מצמצם אותו לקרבנות.
התוספות: ״הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה״. במצוה מן התורה גם שמואל פוסל.
שמואל מדבר על שאר הימים בלבד, שבהם המצוה מדרבנן. ביום הראשון הגזול פסול גם משום ״לכם״.
זה הפוך. לרבי יוחנן הדין מן התורה, ולכן הוא פוסל גם במצוה מדרבנן של שאר הימים.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
הסבר את דרשת רבי יוחנן ״גזול דומיא דפסח״. מדוע הוא מדגיש ״לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש״?
בפסוק ״והבאתם גזול ואת הפסח״ הגזול נזכר עם הפיסח. לפיסח אין תקנה, כי המום קבוע, וכך גם לגזול. לפני יאוש הגזול פסול ממילא, כי ״מכם״ ואינו שלו. אחרי יאוש הוא כבר שלו, ובכל זאת פסול. מכאן שהטעם הוא מצוה הבאה בעבירה.
לדעת רבי יוחנן, האם מצוה הבאה בעבירה פסולה מן התורה או מדרבנן? מה מקור התוספות?
מן התורה ובכל המצוות. המקור בבבא קמא צ״ד ע״א: מי שגזל חיטים, אפה והפריש חלה ובירך, ״אין זה מברך אלא מנאץ״.
לשיטת שמואל לפי התוספות, האם יוצאים ידי מצוה מן התורה שבאה בעבירה? צטט.
לא. ״הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה״. במצוה מן התורה גם שמואל פוסל.
במה נחלקו רבי יוחנן ושמואל לפי הנודע ביהודה, ולמה רבי יוחנן הוסיף את משל המלך?
לרבי יוחנן הדין מן התורה, ולשמואל מדרבנן. לכן רבי יוחנן פוסל ביום טוב שני (תיקנו כעין דאורייתא), ושמואל מכשיר (לא מחמירים בשתי חומרות דרבנן). המשל נוסף כי הפסוק ממלאכי הוא רק ״דברי קבלה״, והמשל הוא סברה, שתוקפה כדין תורה.
מה ההבדל בין ״מצוה הבאה בעבירה״ בבבלי לבין ״אין עבירה מצוה״ בירושלמי?
בבבלי המעשה נקרא מצוה, אלא שיש בה פגם של עבירה ולכן אינו יוצא בה. בירושלמי הניסוח חריף יותר: העבירה מוחקת את שם המצוה, ״אם לאו אינן מצות״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).