ד״ה גזול
סוכה כ״ט ע״בפסול ולקחתם לכם כתיב משלכם:
הגזול פסול כי בתורה כתוב ״ולקחתם לכם״, כלומר לולב משלכם. לולב גזול אינו שלו.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
בתכנית תושב״ע
סוכה כ״ט ע״ב–ל׳ ע״א · פרק ג׳, לולב הגזול
המשנה פוסלת לולב גזול ולולב יבש, וסתמה מלמד שהפסול הוא בכל ימי החג. ליבש יש טעם ברור, ״הדר בעינן וליכא״, אבל מאיפה לומדים ״הדר״ בלולב? רש״י אומר ״זה אלי ואנוהו״, והתוספות אומרים שלולב הוקש לאתרוג. בסוגיה בעיון: האם ההדר הוא תנאי במצוה או בגוף המין, והאם הידור מצוה הוא מן התורה.
שיעור על הסרטון ״לולב הגזול״: מערך · מצב כיתה (שאלות הסרטון כבר בדף העבודה ובדף התשובות של הסוגיה)
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 3:37 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
תיק 10 · לוּלָב הַגָּזוּל
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ - פָּסוּל
המשנה פותחת את דיני הלולב. גזול ויבש פסולים, וכן של אשירה ושל עיר הנדחת, נקטם ראשו ונפרצו עליו.
לָא שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, וְלָא שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי
המשנה פוסלת בסתם, בלי לחלק. מכאן שהפסול גם ביום הראשון, שבו החיוב מן התורה, וגם בשאר הימים, שבהם החיוב מדרבנן.
״הָדָר״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא
ביבש מובן למה הוא פסול בכל הימים, כי צריך הדר ואין בו. מאיפה לומדים הדר בלולב? רש״י ותוספות נחלקים.
אֶלָּא גָּזוּל... בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אַמַּאי לָא?
גזול פסול ביום הראשון, כי ״לָכֶם״ פירושו משלכם. אבל בשאר הימים, מניין לפסול אותו?
מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי. הגזול פסול גם בשאר הימים, כי זו מצוה הבאה בעבירה. על כך בהרחבה בסוגיה בעיון 4.
יָבֵשׁ פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָדָר, גָּזוּל פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה
רבי אמי מסכם את שני הטעמים בפסק אחד.
מִתּוֹךְ שֶׁיּוֹצֵא בְּשָׁאוּל - יוֹצֵא נָמֵי בְּגָזוּל
רבי יצחק בר נחמני בשם שמואל חולק. המשנה מדברת רק ביום הראשון. בשאר הימים יוצאים בלולב שאול, ולכן גם בגזול.
לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ - פָּסוּל, הָא שָׁאוּל - כָּשֵׁר
רב נחמן בר יצחק מקשה על שמואל. מן המשנה משמע ששאול כשר. ביום הראשון שאול פסול (״לכם״), ואם כן המשנה מדברת בשאר הימים, ושם גזול פסול!
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר
רבא: המשנה מדברת ביום הראשון, בדרך ״לא מיבעיא״. שאול ודאי פסול, כי אינו שלו. החידוש הוא שגם גזול פסול, אף שהייתי אומר ״סתם גזילה יאוש בעלים הוא״, וכאילו הוא שלו.
מַקְשִׁינַן לוּלָב לְאֶתְרוֹג, מָה אֶתְרוֹג בָּעֵי הָדָר, אַף לוּלָב בָּעֵי הָדָר
בדף ל״א ע״א מופיע מקור ההדר בלולב. רבא: חכמים ורבי יהודה נחלקו בלולב יבש. חכמים מקישים לולב לאתרוג, ולכן פוסלים. רבי יהודה אינו מקיש, ולכן מכשיר. על דברים אלה נשענים התוספות.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| שְׁנָא | שונה | מאי שנא: במה שונה |
| בָּעֵינַן | אנחנו צריכים; דורשים | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| אַמַּאי | מדוע; למה | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| לֵיהּ | לו | |
| הֲדַר | יופי, הידור; בפעלים - חזר, אחר כך | בהקשר ״והדר״: ואחר כך |
| נָמֵי | גם | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| מִיבַּעְיָא | צריך לומר; יש מקום לשאול | לא מיבעיא = אין צורך לומר |
| קָאָמַר | אומר | קָא + אֲמַר |
| מַקְּשִׁינַן | אנו מקישים; משווים | מקשינן לולב לאתרוג = משווים |
| בָּעֵי | שואל; צריך | שורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| פְּסִיק | חתוך; מכריע | פסיק רישיה = תוצאה בלתי נמנעת של המעשה |
| תָּנֵי | שונה | שורש תנ״י, עברית: שׁוֹנֶה |
| חִיּוּבֵיהּ | חיובו | |
| אוֹרַיְיתָא | תורה | דְּאוֹרַיְיתָא = מן התורה |
| לֵיתֵיהּ | אינו קיים | לֵית + ־יה |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| בִּשְׁלָמָא | אמנם, מובן ש | פותח קושיה: מובן ש... אבל |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| הֲדוּר | הידור, יופי | הֲדוּר בְּהוּ = חזרו בהם |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| אִיתְּקַשׁ | הוקש, הושוה | מלשון היקש |
| בֵּיהּ | בו | |
| מִיפְּסִיל | נפסל | |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| הַאי | זה | |
| הָכָא | כאן | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| אַלְמָא | מכאן ש, נמצא | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| דָּיֵיק | מדיק; מסיק מהלשון | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| פְּלִיג | חולק | |
| נָפֵיק | יוצא (ידי חובה) | שורש נפק |
| מוֹקֵי | מעמיד | שורש אוקי; מעמיד את המשנה בנסיבות |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| סוּגְיָא | סוגיה, נושא דיון | |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| אַסֵּיק | העלה | לֹא אַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ = לא העלה על דעתו |
| דּוּמְיָא | דומה (ל) | |
| מִיהוּ | אבל, מכל מקום | מילת קישור, בלשון תוספות |
| מַסֵּיק | מסיק, מגיע למסקנה | שורש סלק |
| תַּמָּן | שם | לשון הירושלמי |
| אָמְרִין | אומרים | שורש אמר |
| הַיְינוּ | זהו; כלומר | לא כמו ׳היינו׳ בעברית |
| דַּוְקָא | בדיוק, רק | |
| חָשִׁיב | חשוב, נחשב | |
| מִסְתַּבְּרָא | הגיוני; סביר | |
| לֵית | אין | |
| שְׁמַעְתִּין | הסוגיה שלנו | שמעתא + ין: הסוגיה כאן |
| רֵישָׁא | ראש; החלק הראשון | מול סֵיפָא |
| כּוּלְּהוּ | כלם | |
| אַחֲרִינֵי | אחרים | |
| אַיְידֵי | מתוך ש | |
| סֵיפָא | החלק האחרון | מול רֵישָׁא |
| פְּשִׁיטָא | ברור, פשוט | |
| יוֹמֵי | ימים | |
| מְמַעֲטִינַן | אנו ממעטים (מוציאים) | שורש מעט |
| מִינֵּיהּ | ממנו | |
| קָאָמְרִינַן | אנחנו אומרים | |
| פִּירְקָא | פרק | |
| מַאי | מה | |
| בַּהֲדֵי | עם | |
| הֲדָדֵי | זה את זה | |
| כְּתִיבֵי | כתובים | |
| חַד | אחד | |
| קְרָא | פסוק | לא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול) |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| מִקַּמֵּי | לפני | |
| עֲלֵיהּ | עליו; עליה | על + כינוי |
| קַיְימִי | עומדים | |
| בָּתְרֵיהּ | אחריו | |
| אַכַּתִּי | עדיין | |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| דָּרְשִׁינַן | אנחנו דורשים | |
| פִּירְקִין | פרקנו; הפרק הזה | |
| שִׁילְהֵי | סוף | ״בשילהי פרק״: בסוף הפרק |
| רֵישׁ | ראש; תחלה | בריש = בתחילת |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| הֵיכִי | איך | כי היכי ד = כדי ש / כשם ש |
| תִּסְגֵּי | יספיק | תִּסְגֵּי = יספיק |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| אִיתָא | יש, קיים | וְאִם אִיתָא = ואם זה נכון |
| הִלְכָּךְ | לפיכך | |
| תַּקּוּן | תיקנו | כל דתקון רבנן: כל שתיקנו חכמים |
| פְּלוּגְתָּא | מחלוקת | שורש: פלג |
| סָבַר | חשב; סבור | מר סבר = אחד סובר |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם:
הגזול פסול כי בתורה כתוב ״ולקחתם לכם״, כלומר לולב משלכם. לולב גזול אינו שלו.
דבעינן מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו) ואנוהו:
לפי רש״י, היבש פסול כי צריך מצוה מהודרת, ככתוב ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. לולב יבש אינו מהודר.
פסול דלא הוי הדר:
גם נקטם ראשו פסול מאותו טעם. לולב שראשו קטום אינו הדר.
פסול: דחיוביה מדאורייתא: דליתיה בנטילת לולב אלא מדרבנן דביום הראשון כתיב:
המשנה פוסלת בסתם. ביום טוב ראשון נטילת הלולב היא מן התורה, ובשאר הימים מדרבנן, כי בתורה כתוב ״ולקחתם לכם ביום הראשון״. בשני המצבים הלולב פסול.
פסול בדרבנן נמי כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש בעינן הדור מצוה:
למה היבש פסול גם בשאר הימים, כשהמצוה מדרבנן? כי חכמים תיקנו את המצוה זכר למקדש, ולכן גם בה צריך הידור מצוה.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: למה לולב יבש פסול, ומה נקרא ״יבש״?
מתני׳ לולב יבש פסול. ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות ט״ו:ב׳) זה אלי ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כדמוכח פ״ק (לעיל סוכה דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא׳ זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין (ע״ז דף כט:) דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים ומפרש בגמ׳ יבשים לאחר שנים עשר חדש דהא אמרינן לקמן (סוכה דף לג.) גבי הדס יבש יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין כשירין אלמא אין היבשות תלוי בשנים עשר חדש אלא יש לומר יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור דתנן בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) רבי יוסי בן המשולם אומר יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן:
ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר
הגמרא (ל״א ע״א) מפרשת שהיבש פסול כי לולב הוקש לאתרוג, ובאתרוג כתוב ״פרי עץ הדר״. מה אתרוג צריך הדר, אף לולב צריך הדר.
ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב זה אלי ואנוהו
ולא כפירוש רש״י (״הקונטרס״), שהיבש פסול משום ״זה אלי ואנוהו״.
דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי
״ואנוהו״ הוא דין לכתחילה בלבד, ואינו יכול לפסול את המצוה בדיעבד.
כדמוכח פ"ק (לעיל סוכה דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו ... לא אגדו כשר
הראיה מדף י״א ע״ב. חכמים אומרים: ״לולב מצוה לאוגדו משום שנאמר זה אלי ואנוהו״, ובכל זאת ״לא אגדו כשר״. כלומר ״ואנוהו״ אינו מעכב.
והאי יבש דהכא אין לפרש כמו יבש דפרק אין מעמידין
ומה נקרא יבש? אין לפרש כמו ״יבשים״ בעבודה זרה כ״ט ע״ב, שם הכוונה לאחר שנים עשר חודש. בדף ל״ג ע״א נאמר על הדס: ״יבשו רוב עליו ונשתייר שם שלשה בדי עלין לחין, כשירין״. מכאן שהיובש אינו תלוי בשנים עשר חודש.
יבשות דהכא כמו יבשות אזן בכור ... יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן
יבש כאן הוא כמו אוזן בכור יבשה (בכורות ל״ז ע״א): ״עד שתהא נפרכת בציפורן״, כלומר מתפוררת כשנוגעים בה בציפורן.
החידוש: לפי התוספות, הדר בלולב נלמד מן ההיקש לאתרוג, ולא מ״ואנוהו״, כי ״ואנוהו״ הוא רק לכתחילה. ויבש הוא לולב שמתפורר בציפורן.
לפי רש״י, ״זה אלי ואנוהו״, צריך מצוה מהודרת. לפי התוספות, ההיקש של לולב לאתרוג, שבו כתוב ״הדר״.
״ואנוהו״ הוא רק לכתחילה ואינו פוסל. ראיה מי״א ע״ב: לולב מצוה לאוגדו משום ״זה אלי ואנוהו״, ובכל זאת לא אגדו כשר.
יבש שנפרך בציפורן, כמו אוזן בכור. ביבש אין תלות בשנים עשר חודש, כי בהדס נאמר שאם נשארו שלושה בדי עלים לחים הוא כשר.
מקורות: סוכה י״א ע״ב · ל״א ע״א · ל״ג ע״א · בכורות ל״ז ע״א
השאלה במשפט אחד: האם כל משנה שפוסלת בסתם פוסלת גם בשאר ימי החג?
קפסיק ותני לא שנא בי״ט ראשון ול״ש בי״ט שני. משמע דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ותימה הא אמרינן לקמן (סוכה דף לד:) ניקב וחסר כל שהוא פסול אע״ג דבי״ט שני כשר כדאמרינן לקמן (סוכה דף לו:) בגמ׳ דר׳ חנינא מטביל ביה ונפיק ביה ומוקי מתני׳ בי״ט ראשון ואי דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול הא לקמן בסוף הסוגיא דייק רב נחמן בר יצחק הכי אבל הכא לא אסיק אדעתיה ואי משום דקתני גזול דומיא דיבש הכי נמי גבי נקב קתני עלתה חזזית על רובו דמפסיל אף בי״ט שני משום הדר ומיהו בירושלמי משמע קצת דמשום חזזית לא מיפסיל אלא בי״ט ראשון דמסיק עלה רבי יצחק בר נחמן בשם ר׳ שמואל כל הפסולין אינן פסולין אלא בי״ט ראשון בלבד תמן אמרין רובו מצד אחד חוטמו כרובו והיינו במקום אחד דאמרינן לקמן (סוכה דף לה:) גבי חזזית ומיהו אי יום ראשון דווקא על כרחך הדר הוא ולא מיפסיל אלא משום דחשיב כחסר ולא מסתבר כלל וי״ל דר׳ חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כמו שמואל דשמעתין דמוקי מתניתין דגזול בי״ט ראשון ומכשיר בי״ט שני אי נמי ברישא דמשנה שייך לדקדק מדתני סתם ולא מפליג אבל כולהו אחריני איידי דלא מפליג ברישא לא מפליג בסיפא ושונה דבריו סתם אף על פי שיש לחלק:
משמע דדייק מדקתני סתם ולא מפליג
הגמרא מדייקת מכך שהמשנה פוסלת בסתם ואינה מחלקת. מכאן שהפסול גם ביום הראשון וגם בשאר הימים.
ותימה הא אמרינן לקמן (סוכה דף לד:) ניקב וחסר כל שהוא פסול
אבל בדף ל״ד ע״ב המשנה אומרת בסתם ״ניקב וחסר כל שהוא, פסול״ (באתרוג). ובכל זאת בשאר הימים הוא כשר: רבי חנינא היה יוצא באתרוג כזה ביום טוב שני (ל״ו ע״ב), והגמרא מעמידה את המשנה ביום הראשון.
ואי דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול ... אבל הכא לא אסיק אדעתיה
אולי הדיוק הוא מכך שהמשנה כתבה ״גזול״ ולא ״שאול״? אבל את הדיוק הזה עושה רק רב נחמן בר יצחק בסוף הסוגיה. כאן הגמרא עוד לא חשבה עליו.
ואי משום דקתני גזול דומיא דיבש הכי נמי גבי נקב קתני עלתה חזזית על רובו
ואולי הדיוק הוא מכך שגזול נשנה יחד עם יבש, שפסול בכל הימים? אבל גם במשנה של ״ניקב״ נשנה יחד ״עלתה חזזית על רובו״, שפסול גם ביום טוב שני משום הדר.
וי"ל דר' חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כמו שמואל דשמעתין
תירוץ ראשון. רבי חנינא אינו מקבל את הדיוק ״קא פסיק ותני״, כמו שמואל בסוגיה שלנו, שמעמיד את המשנה של גזול ביום הראשון.
אי נמי ברישא דמשנה שייך לדקדק ... ושונה דבריו סתם אף על פי שיש לחלק
תירוץ שני. רק בתחילת הפרק אפשר לדייק מן הסתם. במשניות שאחריה, כיון שהתנא לא חילק בהתחלה, הוא ממשיך לשנות בסתם, אף שיש מקום לחלק.
החידוש: הדיוק ״קא פסיק ותני״ אינו כלל לכל משנה סתמית. לפי תירוץ אחד, רבי חנינא כשמואל אינו מקבל אותו. לפי תירוץ שני, הוא שייך רק לתחילת הפרק.
גם ״ניקב וחסר כל שהוא פסול״ נשנה בסתם, ובכל זאת אתרוג כזה כשר בשאר הימים (רבי חנינא), והגמרא מעמידה את המשנה ביום הראשון.
(1) ״גזול״ ולא ״שאול״: את הדיוק הזה עושה רק רב נחמן בר יצחק בסוף הסוגיה. (2) גזול נשנה עם יבש: גם עם ניקב נשנה ״עלתה חזזית על רובו״, שפסול בכל הימים.
(1) רבי חנינא אינו מקבל את ״קא פסיק ותני״, כמו שמואל. (2) מדייקים רק מתחילת הפרק, ובהמשך התנא שונה בסתם אף שיש לחלק.
מקורות: סוכה ל״ד ע״ב · ל״ה ע״ב · ל״ו ע״ב
השאלה במשפט אחד: למה ״הדר״ פוסל בכל ימי החג, ואילו ״לכם״ ו״חסר״ פוסלים רק ביום הראשון?
בעינן הדר וליכא. משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מיתוקם אלא בי״ט ראשון וכן ולקחתם דממעטינן מיניה חסר דבעינן לקיחה תמה לא מיפסיל אלא בי״ט ראשון כדקאמרינן לקמן בפירקא (סוכה דף לו:) ר׳ חנינא מטביל ביה בי״ט שני ונפיק ביה ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי ביום ראשון עליה קיימי אבל הדר בתריה כתיב אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן בהקומץ רבה (מנחות דף ז.) ולקמן בפירקין (סוכה דף לד:) דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה את זה דבעינן לקיחה תמה ובשילהי פירקין (דף מא:) ובריש לולב וערבה (לקמן סוכה ד׳ מג.) דרשינן נמי מדכתיב ולקחתם לשון רבים שתהא לקיחה לכל אחד ואחד מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד כי היכי דדרשינן פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סה:) ספירה לכל אחד ואחד מדכתיב וספרתם ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה (לקמן סוכה דף מד.) הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד׳ מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול:
משמע דפשיטא ליה דבעינן הדר לכולהו יומי ולכם משלכם לא מיתוקם אלא בי"ט ראשון
לגמרא פשוט שהדר צריך בכל הימים. לעומת זאת ״לכם״ (משלכם) הוא רק ביום הראשון, וכן ״חסר״, שנלמד מ״ולקחתם״, לקיחה תמה: רבי חנינא יצא באתרוג חסר ביום טוב שני.
ותימה מאי שנא זה מזה הא כולהו בהדי הדדי כתיבי בחד קרא
מה ההבדל? כולם כתובים באותו פסוק: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר״.
ואי משום דמשמע ליה דהני דכתיבי מקמי ביום ראשון עליה קיימי אבל הדר בתריה כתיב
אולי מה שכתוב לפני ״ביום הראשון״ (ולקחתם, לכם) שייך אליו, ואילו ״הדר״ כתוב אחריו ולכן חל על כל הימים?
אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן ... ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם
עדיין קשה. מ״ולקחתם״ דורשים שארבעת המינים מעכבים זה את זה (לקיחה תמה), ושכל אחד צריך ליטול בעצמו (לשון רבים). אם ״ולקחתם״ שייך רק ליום הראשון, בשאר הימים היה מספיק מין אחד, ולקיחה של אחד בשביל כולם!
לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש
לכן הטעם אחר. ביום הראשון המצוה מן התורה בכל מקום, ובשאר הימים היא מדרבנן, זכר למקדש (מ״ד ע״א).
הלכך בעיקר הלקיחה ... תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה אבל בחסר ובשאול לא תקון
לכן חכמים תיקנו בשאר הימים את עיקר הלקיחה כמו מן התורה: ארבעה מינים, ולקיחה לכל אחד. גם הדר תיקנו, משום הידור מצוה. אבל ״חסר״ ו״שאול״ לא תיקנו.
ובגזול פלוגתא דשמעתין
ובגזול זו המחלוקת שבסוגיה. לפי רבי יוחנן תיקנו פסול גם בשאר הימים, משום מצוה הבאה בעבירה. לפי שמואל לא תיקנו, כי ״מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול״.
החידוש: ההבדל אינו בסדר המילים בפסוק, אלא בתקנת חכמים. בשאר הימים, שהם זכר למקדש, תיקנו את עיקר הלקיחה ואת ההדר כמו מן התורה, אבל לא את ״חסר״ ו״שאול״.
כולם כתובים בפסוק אחד, ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר״. למה הדר פוסל בכל הימים, ולכם וחסר רק ביום הראשון?
מ״ולקחתם״ לומדים שארבעת המינים מעכבים ושכל אחד נוטל בעצמו. אם ״ולקחתם״ שייך רק ליום הראשון, בשאר הימים היה די במין אחד ובלקיחה של אחד בשביל כולם.
שאר הימים הם מדרבנן, זכר למקדש. חכמים תיקנו בהם את עיקר הלקיחה ואת ההדר, אבל לא חסר ושאול. בגזול נחלקו: רבי יוחנן פוסל משום מצוה הבאה בעבירה, ושמואל מכשיר.
מקורות: מנחות ז׳ ע״א · מנחות ס״ה ע״ב · סוכה ל״ד ע״ב, ל״ו ע״ב, מ״א ע״ב, מ״ג ע״א, מ״ד ע״א
החוברת של משרד החינוך שואלת מה המקור לפסול יבש, ומה גדרו של ״הדר״ (מקורות 1–6).
| שיטה | השאלה | העמדה | מקור |
|---|---|---|---|
| רש״י | מקור פסול יבש | ״זה אלי ואנוהו״: צריך מצוה מהודרת. בשאר הימים, כיון שהמצוה זכר למקדש, צריך הידור מצוה. | רש״י כ״ט ע״ב, ד״ה יבש, ד״ה בשלמא |
| תוספות | מקור פסול יבש | היקש לולב לאתרוג, שבו כתוב ״הדר״. ״ואנוהו״ הוא רק לכתחילה (לא אגדו כשר). | תוס׳ כ״ט ע״ב, ד״ה לולב יבש פסול |
| כפות תמרים | יישוב המחלוקת | אין מחלוקת. הלולב נלמד מאתרוג (״הדר״), אבל ״אִפְסִיק קְרָא״: כתוב ״כַּפֹּת תְּמָרִים״ בלי ו״ו החיבור. לכן רש״י צירף את ״ואנוהו״. ״ואנוהו״ לבדו אינו פוסל, כדברי התוספות. | כפות תמרים, סוכה כ״ט ע״ב |
| הרב בקשי דורון | גדר ההדר: במצוה או בחפצא | לרש״י ההדר הוא תנאי בקיום המצוה, כמו כל הידור, אלא שכאן הוא מעכב גם בדיעבד, ולכן חכמים קבעו לו גדרים. לתוספות ההדר הוא דין בגוף המין: מין שאינו הדר אינו נחשב פרי למצוה. | שו״ת בנין אב ג׳, כ״ד |
| ריטב״א | הידור מצוה: מן התורה או מדרבנן | מדרבנן. בדין תורה אין הבדל בין לכתחילה לדיעבד, והלולב שלא נאגד כשר בדיעבד. מכאן שההידור הוא תוספת למצוה. | ריטב״א סוכה י״א ע״ב (בדברי הרב יצחק אדלר) |
| חידושי אנשי שם | הידור מצוה: מן התורה או מדרבנן | ״עיקר הידור מצוה דאורייתא הוא״. ההידור הוא חלק מן המצוה עצמה. | חידושי אנשי שם, ברכות ל״ח ע״א בדפי הרי״ף |
שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
מה המקור לפסול לולב יבש לפי רש״י ולפי תוספות?
המקורות מוחלפים. תוספות אינם לומדים מ״ואנוהו״, כי לדעתם הוא רק לכתחילה.
״ולקחתם לכם״ הוא מקור הפסול של לולב גזול, ולא של לולב יבש.
רש״י דורש מצוה מהודרת מ״זה אלי ואנוהו״, ותוספות לומדים מהיקש לאתרוג שבו כתוב ״הדר״.
רש״י אינו לומד מהיקש אלא מ״זה אלי ואנוהו״, ולכן המחלוקת היא על עצם המקור.
במה נחלקו רבי יוחנן ושמואל בלולב גזול בשאר ימות החג, ומה טעם כל אחד?
רבי יוחנן רואה בגזול מצוה הבאה בעבירה. שמואל סבור שבשאר הימים שאול כשר, ולכן גם גזול.
״לכם״ פוסל ביום הראשון. הטעם של רבי יוחנן בשאר הימים הוא מצוה הבאה בעבירה, ויאוש בעלים הוא דברי רבא.
הדעות הפוכות. את הנימוק של שאול כשר אומר שמואל, ואת מצוה הבאה בעבירה אומר רבי יוחנן.
ההדר נדרש בלולב יבש, ולא בגזול. הפסול בגזול נובע מ״לכם״ ומצוה הבאה בעבירה.
המשנה פוסלת לולב גזול ביום הראשון, וברור שגם שאול פסול שם. מדוע, לדברי רבא, נזקקה המשנה לפסול גם גזול?
כך הקשה רב נחמן בר יצחק, ורבא דוחה זאת ומעמיד את המשנה ביום הראשון. גם לשמואל גזול כשר בשאר הימים, ולא פסול.
רבא מסביר שהמשנה מחדשת דווקא בגזול. שאול ודאי פסול, וגזול היה יכול להיחשב שלו לאחר יאוש.
רבא מסביר את המשנה ביום הראשון, שבו הפסול נובע מ״לכם״. מצוה הבאה בעבירה היא טעם של רבי יוחנן לשאר הימים.
הגמרא אינה מחלקת כך. ביום הראשון שניהם פסולים מ״לכם״, והחידוש הוא בגזול, שהיה אפשר לחשוב שהוא כשר אחרי יאוש.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה פירוש ״קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני״? הסבר על פי רש״י.
המשנה פוסלת בסתם, בלי לחלק. לכן הפסול הוא ביום טוב ראשון, שבו נטילת הלולב מן התורה, וגם בשאר הימים, שבהם היא רק מדרבנן, כי ״ביום הראשון״ כתוב.
הסבר על פי רש״י מדוע לולב יבש פסול, ומדוע גזרו חכמים שהוא פסול גם בשאר ימות החג.
צריך מצוה מהודרת, ככתוב ״זה אלי ואנוהו״. בשאר הימים, אף שהמצוה מדרבנן, היא זכר למקדש, ולכן גם בה צריך הידור מצוה.
מה המקור לפסול יבש לפי התוספות, ומדוע אינם מקבלים את פירוש רש״י?
היקש לולב לאתרוג, שבו כתוב ״הדר״ (ל״א ע״א). ״ואנוהו״ הוא רק לכתחילה ואינו פוסל, כמו שמוכח מאגד הלולב: ״מצוה לאוגדו... לא אגדו כשר״.
מה המחלוקת בין רבי יוחנן לשמואל בלולב גזול בשאר הימים?
לפי רבי יוחנן פסול, משום מצוה הבאה בעבירה (״והבאתם גזול ואת הפסח״). לפי שמואל כשר: ״מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול״.
לפי הרב בקשי דורון, במה תלויה מחלוקת רש״י והתוספות?
לפי רש״י ההדר הוא תנאי בקיום המצוה, כמו כל הידור, אלא שבארבעת המינים הוא מעכב גם בדיעבד. לפי התוספות ההדר הוא דין בגוף המין: לולב שאינו הדר אינו נחשב פרי למצוה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).