ד״ה משלט שלטא ביה עינא
סוכה ב׳ ע״בדרך דפנות דאי טעמא משום עראי הוא או משום צל בדפנות מגיעות לסכך אמאי מודו רבנן:
העין עולה לאורך הדפנות ומגיעה לסכך. אילו הטעם היה עראי או צל, לא היה הבדל אם הדפנות מגיעות לסכך. לכן רבי יאשיה הולך דווקא כרבה.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
בתכנית תושב״ע
פרק א׳, סוכה · שאלון 6281
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 3:30 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
סוכה ב׳ ע״ב · כְּמַאן
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין דְּפָנוֹת מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ
שלושה אמוראים בשם רב מצמצמים את המחלוקת. הגמרא שואלת לגבי כל אחד: לפי איזה טעם, מבין שלושת הטעמים בסוגיה הקודמת, הוא הולך?
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה פְּלִיגָא אַדְּרַב הוּנָא וְרַב חָנָן בַּר רַבָּה, דְּאִינְהוּ קָא יָהֲבִי שִׁעוּרָא בִּמְשָׁכָא
מובן שרבי יאשיה חולק על השניים. הם נותנים שיעור באורך הסוכה, והוא תולה הכול בדפנות, בין בסוכה גדולה ובין בקטנה.
נֵימָא בְּהֶכְשֵׁר סוּכָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר הֶכְשֵׁר סוּכָּה בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וּמָר סָבַר ... רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ?
אבל רב הונא ורב חנן, אולי נחלקו בשיעור המינימלי של סוכה כשרה? לרב הונא סוכה כשרה היא לפחות ארבע אמות (כרבי), ולכן המחלוקת דווקא בסוכה של ארבע אמות. לרב חנן היא ראשו ורובו ושולחנו.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶכְשֵׁר סוּכָּה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ וְשׁוּלְחָנוֹ. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי
לא. שניהם מסכימים שהשיעור המינימלי הוא ראשו ורובו ושולחנו. הם נחלקו עד היכן מגיעה מחלוקת חכמים ורבי יהודה.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| מַאן | מי | כמאן: כדעת מי |
| אָזְלָא | הולכת | שורש אזל; כְּמַאן אָזְלָא = כדעת מי היא הולכת |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| בִּשְׁלָמָא | אמנם, מובן ש | פותח קושיה: מובן ש... אבל |
| פְּלִיגָא | חולקת | שורש פלג |
| אִינְהוּ | הם | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| יָהֲבִי | נותנים | שורש יהב |
| שִׁיעוּרָא | שיעור; מידה | |
| מְשָׁכָא | אורך, משך | |
| נֵימָא | נאמר | |
| קָמִיפַּלְגִי | חולקים, נחלקים | |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
| סָבַר | חשב; סבור | מר סבר = אחד סובר |
| כּוּלֵּי | כל | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| הָכָא | כאן | |
| שָׁלְטָא | שולטת | שורש שלט |
| בֵּיהּ | בו | |
| עֵינָא | עין | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| אַמַּאי | מדוע; למה | |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| טְפֵי | יותר | |
| פּוּרְתָּא | מעט, קצת | |
| אַפּוֹקֵי | להוציא, לשלול | שורש נפק |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| חַד | אחד | |
| הָנָךְ | אלו; אותם | |
| נָמֵי | גם | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| בָּעְיָא | צריכה; דורשת | |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| דָּמֵי | דומה | שורש דמי |
| חָשִׁיב | חשוב, נחשב | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| שָׁלִיט | שולט | שורש שלט |
| טוּבָא | הרבה | |
| מַסֵּיק | מסיק, מגיע למסקנה | שורש סלק |
| פְּלִיגִי | חולקים; חלוקים | שורש פלג |
| קִים | ברור, ידוע | קים להו = ברור להם |
| לְהוּ | להם, להן | |
| יְהֵא | יהיה | |
| אַשְׁכְּחַן | מצאנו | |
| יוֹמָא | יום | |
| דַּעְתָּא | דעת, מחשבה | |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| לֵיהּ | לו | |
| הַאי | זה | |
| נָפְקָא | יוצאת; נלמדת | מהכא נפקא = מכאן נלמד |
| מִכְּלָל | מכאן ש; משמע ש | מכלל דְּ = מכאן שמוכח ש |
| אַקְרוֹיֵי | לקרוא בשם |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
דרך דפנות דאי טעמא משום עראי הוא או משום צל בדפנות מגיעות לסכך אמאי מודו רבנן:
העין עולה לאורך הדפנות ומגיעה לסכך. אילו הטעם היה עראי או צל, לא היה הבדל אם הדפנות מגיעות לסכך. לכן רבי יאשיה הולך דווקא כרבה.
דאי משום משלט עינא בטפי מד׳ אמות פורתא לא שלטא בה עינא:
אילו הטעם היה ״שליטת העין״, סוכה רחבה מעט יותר מארבע אמות לא הייתה עוזרת. לכן רב הונא הולך כרבי זירא.
דרך סעודתן בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלין זקופין ויושבין כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו לאפוקי קטנה שראשו נכנס בה ושלחנו ולא רובו או ראשו ורובו ולא שלחנו:
בימיהם אכלו בהסבה על מיטות, שוכבים על צד שמאל, ולא ישבו זקופים כמונו. לכן השיעור הוא ראשו ורובו: פחות מזה ייכנסו הראש והשולחן ולא רוב הגוף, או הראש ורוב הגוף ולא השולחן.
מהנך דלעיל דמפרשי טעמא דעשרים אמה דאי משום משלט עינא משיעורא דיותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו (נמי) לא שלטא וצל נמי ליכא ומחיצות קבע נמי בעיא:
אף אחד מן הטעמים אינו מתאים. גם בסוכה שגדולה מעט מראשו ורובו ושולחנו העין אינה רואה את הסכך, אין צל מן הסכך, והמחיצות צריכות להיות קבועות.
למשך הסוכה דאמר בין גדולה בין קטנה לא נחלקו אלא בשאין דפנות מגיעות:
רבי יאשיה אינו מחלק לפי גודל הסוכה. לדעתו, בין בגדולה ובין בקטנה, המחלוקת היא רק כשהדפנות אינן מגיעות לסכך.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: אם הדפנות מכשירות סוכה גבוהה, למה קורת מבוי שמונחת על הכתלים פסולה למעלה מעשרים?
וכיון דדפנות מגיעות לסכך מישלט שלטא ביה עינא. ולא דמי לנר חנוכה וקורת מבוי דלא חשיב היכר למעלה מעשרים אע״פ שהקורה על גבי כתלים דהתם קורה טפח לא שליט בה עינא כמו בסוכה דרחבה טובא:
ולא דמי לנר חנוכה וקורת מבוי דלא חשיב היכר למעלה מעשרים אע״פ שהקורה על גבי כתלים
קורת המבוי מונחת על הכתלים, והעין יכולה לעלות לאורכם. ובכל זאת למעלה מעשרים אמה היא אינה נחשבת היכר. למה בסוכה הדפנות מועילות?
דהתם קורה טפח לא שליט בה עינא כמו בסוכה דרחבה טובא
הקורה רחבה רק טפח, ובגובה רב העין אינה קולטת אותה. הסכך רחב מאוד, והעין קולטת אותו כשהדפנות מובילות אליו.
החידוש: שליטת העין תלויה גם ברוחב הדבר: סכך רחב נראה דרך הדפנות, קורה של טפח אינה נראית.
הקורה רחבה טפח בלבד והעין אינה שולטת בה בגובה. הסכך רחב מאוד, ולכן העין שולטת בו דרך הדפנות.
מקורות: עירובין ב׳ ע״א · שבת כ״ב ע״א
השאלה במשפט אחד: האם סוכה רחבה מעט יותר מארבע אמות כשרה גם אם היא גבוהה מאוד?
יש בה יותר מארבע אמות אפילו למעלה מעשרים כשירה. לבסוף מסיק דרב הונא סבר מראשו ורובו ושולחנו עד ד׳ אמות פליגי יותר מד׳ אמות כשרה ותימה וכי נכשיר ברחבה משהו יתר מד׳ אמות אם היתה גבוהה מעשרים אפילו טובא הא ודאי אין כאן צל סוכה וי״ל דלעולם צריך הרוחב לפי הגובה לפי חשבון ד׳ אמות לעשרים אי נמי קים להו לרבנן דאפילו בגובה אלף אי אפשר שלא יהא כאן צל סכך פורתא אם היתה רחבה יותר מד׳ אמות כדאשכחן בפרק יוה״כ (יומא דף פ:) גבי כותבת הגסה דמייתבא דעתא דאמרינן כולי עלמא טובא עוג מלך הבשן פורתא:
וכי נכשיר ברחבה משהו יתר מד׳ אמות אם היתה גבוהה מעשרים אפילו טובא
לרב הונא, סוכה רחבה מעט יותר מארבע אמות כשרה גם למעלה מעשרים. וכי נכשיר אותה גם אם היא גבוהה מאוד? בוודאי אין בה צל מן הסכך!
דלעולם צריך הרוחב לפי הגובה לפי חשבון ד׳ אמות לעשרים
תירוץ ראשון: הרוחב צריך להתאים לגובה, ביחס של ארבע אמות לכל עשרים אמה.
אי נמי קים להו לרבנן דאפילו בגובה אלף אי אפשר שלא יהא כאן צל סכך פורתא
תירוץ שני: חכמים יודעים שבסוכה רחבה מארבע אמות יש תמיד מעט צל מן הסכך, אפילו בגובה אלף אמה. שיעור קבוע לכולם, גם אם במקרה מסוים הוא אינו מדויק.
כדאשכחן ... גבי כותבת הגסה ... כולי עלמא טובא עוג מלך הבשן פורתא
כמו ביום הכיפורים: שיעור ״כותבת הגסה״ הוא שיעור שמיישב את הדעת. לכל אדם הוא הרבה, ולעוג מלך הבשן הוא מעט, ובכל זאת השיעור אחד לכולם.
החידוש: שיעור ״יותר מארבע אמות״ אינו מוחלט: או שהרוחב לפי הגובה, או שזה שיעור קבוע שחכמים קבעו לכולם.
לפיו סוכה רחבה מעט יותר מארבע אמות כשרה גם בגובה רב מאוד, ושם בוודאי אין צל מן הסכך.
(1) הרוחב לפי הגובה, ארבע אמות לכל עשרים. (2) חכמים יודעים שתמיד יש מעט צל, והשיעור קבוע לכולם, כמו ״כותבת הגסה״ ביום הכיפורים.
מקורות: יומא פ׳ ע״ב: כותבת הגסה
השאלה במשפט אחד: אם דברי רב חנן בר רבה אינם הולכים לפי אף אחד מן הטעמים, מה הטעם שלו?
כמאן דלא כחד. ודברי רב חנן בר רבה צריכה טעמא ויש מפרשים משום דהוה ליה לול של תרנגולין כיון דגביהה וקטינה כולי האי אבל מחזקת טפי מכדי ראשו נפקא מכלל לול של תרנגולין לאקרויי סוכה:
כמאן דלא כחד. ודברי רב חנן בר רבה צריכה טעמא
הגמרא קבעה שרב חנן אינו הולך לפי אף אחד מן הטעמים: לא שליטת העין, לא הצל ולא העראי (רש״י). אם כן צריך למצוא לו טעם אחר.
ויש מפרשים משום דהוה ליה לול של תרנגולין כיון דגביהה וקטינה כולי האי
״יש מפרשים״: סוכה שהיא גם גבוהה מאוד וגם קטנה מאוד נראית כמו לול של תרנגולים, ולא כדירה. אם היא גדולה מראשו ורובו ושולחנו, היא יוצאת מגדר לול ונקראת סוכה.
החידוש: לרב חנן הפסול הוא בצורת הסוכה: גבוהה וצרה מדי אינה נראית כדירה.
סוכה גבוהה וקטנה מאוד היא כמו לול של תרנגולים. אם היא גדולה מראשו ורובו ושולחנו, היא נקראת סוכה.
מקורות: רש״י סוכה ב׳ ע״ב, ד״ה כמאן דלא כחד
שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
רבי יאשיה אומר בשם רב שכשהדפנות מגיעות לסכך, סוכה גבוהה מעשרים אמה כשרה. לפי איזה טעם מהסוגיה הקודמת הוא הולך, ולמה?
טעם העראי של רבא אינו תלוי בדפנות המגיעות לסכך, ולכן אין בו כדי להכשיר סוכה גבוהה.
אילו הטעם היה צל, לא היה משנה אם הדפנות מגיעות לסכך (רש״י); הצל בא מן הסכך.
זה טעם שליטת העין של רבה: הדפנות מביאות את העין עד הסכך.
רבה אינו קובע מדידה אחרת של הגובה; הוא אומר שהעין שולטת בסכך דרך הדפנות.
הגמרא מציעה שרב הונא ורב חנן בר רבה נחלקו בשיעור המינימלי של סוכה כשרה, ודוחה: ״לא״. במה נחלקו לפי המסקנה?
זו ההצעה שהגמרא דחתה; שניהם מסכימים שהכשר סוכה הוא ראשו ורובו ושולחנו.
זו מסקנת הגמרא: לרב חנן המחלוקת רק בסוכה בשיעור זה בדיוק, ולרב הונא עד ארבע אמות.
רב חנן ״דלא כחד״, אינו הולך לפי אף טעם; והמחלוקת ביניהם בהיקף ולא בטעם.
זו שיטת רבי יאשיה; רב הונא ורב חנן עוסקים בשיעור אורך הסוכה ולא בדפנות.
סוכה גבוהה שלושים אמה, הדפנות אינן מגיעות לסכך, ושטחה גדול מראשו ורובו ושולחנו אך קטן מארבע אמות על ארבע. מה דינה לפי רב חנן בר רבה ולפי רב הונא?
רק לרב חנן היא כשרה לדברי הכל; לרב הונא היא קטנה מארבע אמות, ועדיין במחלוקת.
הדפנות הן עניינו של רבי יאשיה; רב חנן מכשיר כבר כשהסוכה גדולה מראשו ורובו ושולחנו.
ההפך: שיעורו של רב הונא רחב יותר, ארבע אמות, ולכן אצלו עדיין במחלוקת; רב חנן מכשיר מוקדם יותר.
רב חנן מכשיר כל מה שגדול מראשו ורובו ושולחנו; רב הונא מכשיר רק מעל ארבע אמות על ארבע.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
כתוב את שלושת הצמצומים של מחלוקת חכמים ורבי יהודה, ולפי איזה טעם הולך כל אחד.
רבי יאשיה: דפנות מגיעות לסכך, כשרה; כרבה (שליטת העין). רב הונא: יותר מארבע אמות, כשרה; כרבי זירא (צל). רב חנן בר רבה: יותר מראשו ורובו ושולחנו, כשרה; ״דלא כחד״.
במה נחלקו רב הונא ורב חנן בר רבה לפי מסקנת הגמרא?
שניהם מסכימים שהכשר סוכה הוא ראשו ורובו ושולחנו. לרב חנן המחלוקת רק בסוכה בשיעור הזה בדיוק. לרב הונא המחלוקת עד ארבע אמות, ויותר מזה כשרה לדברי הכל.
מה הקשו התוספות על רב הונא, ומה תירצו?
וכי סוכה רחבה מעט מארבע אמות תהיה כשרה בכל גובה? (1) הרוחב לפי הגובה. (2) חכמים יודעים שתמיד יש מעט צל, והשיעור אחד לכולם, כמו ״כותבת הגסה״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).