ד״ה שיירי ביה בית יד
סוכה ל״ז ע״אמתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד:
רבה סובר כחכמים שהלולב אינו צריך אגד. לכן האגד אינו חלק מהמצוה, ואם יאחז במקום האגד, האגד יחצוץ.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
פרק ג׳, לולב הגזול · שאלון 6281
ארבע מחלוקות בין רבה לרבא: האם האגד חוצץ בין היד ללולב, האם מותר לאחוז את הלולב בבד, האם מותר לתחוב את הלולב לתוך האגד, והאם מותר לקצץ אותו כשהוא אגוד. בכולן רבה מחמיר, ורבא מקל מכוח שני כללים: ״כל לנאותו אינו חוצץ״ ו״מין במינו אינו חוצץ״.
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 4:34 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
פותחים גמרא. מסכת סוכה. פרק שלישי - ״לולב הגזול״. דף ל״ו עמוד ב׳, ודף ל״ז. והסוגיה: במה אוגדים את הלולב - ומה חוצץ בין היד למצוה?
במשימה הקודמת: אתרוג פגום - מה פוסל, ומה לא. ועכשיו - המשנה: ״אין אוגדין את הלולב אלא במינו - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו במשיחה״ - בחבל. אמר רבי מאיר: ״מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב!״ ״אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה״. המעטפה הבאה.
רש״י: גימוניות - ״חוטי זהב כפופין״. והאגד שלמטה - ״לשם מצות אגד״. והזהב - ״לנוי בעלמא״. ומה נחשב ״מינו״? אמר רבא: ״אפילו בסיב, אפילו בעיקרא דדיקלא״. רש״י: סיב - ״שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו״. כל מה שבא מעץ התמר - הוא ״מינו״ של הלולב.
״מאי טעמיה דרבי יהודה? קסבר: לולב צריך אגד. ואי מייתי מינא אחרינא - הוה חמשה מינים!״ רש״י: ״ועובר משום בל תוסיף״. האגד הוא חלק מהמצוה - ואסור להוסיף מין חמישי. ורבי מאיר? לולב אינו צריך אגד. החבל - רק עוזר להחזיק, ואינו חלק מהמצוה.
אמר רבה ל״מגדלי הושענא״ - אוגדי הלולבים של בית ריש גלותא: ״שיירו ביה בית יד - כי היכי דלא תיהוי חציצה״. רש״י: ״מתחת לאגד - שלא יקחנו במקום אגדו״. שלא יהיה האגד חוצץ בין היד ללולב. רבא אמר: ״כל לנאותו - אינו חוצץ״. מה שבא ליפות את המצוה - הוא חלק ממנה.
ואמר רבה: ״לא לינקוט איניש הושענא בסודרא - דבעינא לקיחה תמה, וליכא״. רש״י: ״לא יכרוך סודר על ידו ויאחוז בו הלולב״. ורבא אמר: ״לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״.
אמר רבא: ״מנא אמינא לה? דתנן: אזוב קצר - מספקו בחוט, וטובל ומעלה״. רש״י: ״מספקו - מאריכו״. והתורה אמרה: ״ולקח… וטבל״! ״אלא שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״. ״ממאי? דלמא שאני התם - כיון דחבריה, כגופיה דמי״. החוט קשור לאזוב - ונעשה חלק ממנו.
״אלא מהכא: נפל משפופרת לשוקת - פסול. הא הפילו הוא - כשר״. רש״י: ״שלא אחז באפר עצמו, אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת״. והתורה אמרה: ״ולקחו… ונתן״! ״אלא שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״. והשפופרת - אינה מחוברת לאפר.
ואמר רבה: ״לא לידוץ איניש לולבא בהושענא - דדלמא נתרי טרפי, והוי חציצה״. רש״י: ״לא יתחוב הלולב… בתוך האגד״ - כי עלי ההדס והערבה נושרים, ״וחוצצין בין מין למין״. ורבא אמר: ״מין במינו - אינו חוצץ״.
ואמר רבה: ״הדס של מצוה - אסור להריח בו. אתרוג של מצוה - מותר להריח בו״. ״מאי טעמא? הדס - דלריחא קאי. כי אקצייה - מריחא אקצייה. אתרוג - דלאכילה קאי. כי אקצייה - מאכילה אקצייה״.
ואמר רבה: ״לולב - בימין, ואתרוג - בשמאל. מאי טעמא? הני - תלתא מצות, והאי - חדא מצוה״. ולמה מברכים רק ״על נטילת לולב״? ״הואיל וגבוה מכולן״. ״ולגבהיה לאתרוג ולבריך!״ ״אמר ליה: הואיל ובמינו - גבוה מכולן״. רש״י: ״חשוב הוא, ונקרא האגד על שמו״.
אז מה לוקחים מזה? מה שבא ליפות את המצוה - לא מפריד. ומה שמאותו מין - מחבר. והלולב - גבוה מכולם, אבל אינו לבד: הוא קשור להדס ולערבה, באגד אחד. תיק מספר עשרים - נסגר. ובמשימה הבאה: איפה מנענעים את הלולב - ולמה?
תיק 20 · בַּמֶּה אוֹגְדִים?הסרטון עוסק גם בסוגיות נוספות: לעמוד הסרטון ←
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
כִּי גָּדְלִיתוּ הוֹשַׁעְנָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, שַׁיִּירוּ בֵּיהּ בֵּית יָד - כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהְוֵי חֲצִיצָה. רָבָא אָמַר: כׇּל לְנָאוֹתוֹ - אֵינוֹ חוֹצֵץ
רבה הורה לאוגדי הלולבים של ראש הגולה להשאיר מקום אחיזה מתחת לאגד, כדי שהאגד לא יחצוץ בין היד ללולב. רבא: דבר שבא לנוי של החפץ נחשב חלק ממנו, ואינו חוצץ.
לָא לִינְקוֹט אִינִישׁ הוֹשַׁעְנָא בְּסוּדָרָא, דְּבָעֵינָא לְקִיחָה תַּמָּה וְלֵיכָּא. וְרָבָא אָמַר: לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר - שְׁמָהּ לְקִיחָה
רבה: אסור לאחוז את הלולב דרך בד, כי ״ולקחתם״ דורש לקיחה שלמה, ביד עצמה. רבא: גם לקיחה דרך חפץ אחר נקראת לקיחה.
אֵזוֹב קָצָר - מְסַפְּקוֹ בְּחוּט וּבְכוּשׁ, וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה ... אַמַּאי - ״וְלָקַח״ ״וְטָבַל״ אָמַר רַחֲמָנָא!
ראיה ראשונה של רבא: אזוב קצר מאריכים בחוט וטובלים בו במי חטאת, אף שהתורה אמרה ״ולקח... וטבל״. אם כן לקיחה דרך החוט נקראת לקיחה.
מִמַּאי? דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּחַבְּרֵיהּ - כְּגוּפֵיהּ דָּמֵי
הדחייה: שם החוט קשור לאזוב ונעשה כחלק ממנו. אין מכאן ראיה ללקיחה דרך חפץ נפרד.
אֶלָּא מֵהָכָא: נָפַל מִשְּׁפוֹפֶרֶת לַשּׁוֹקֶת - פָּסוּל. הָא הִפִּילוֹ הוּא - כָּשֵׁר. אַמַּאי? ״וְלָקְחוּ״ ״וְנָתַן״ אָמַר רַחֲמָנָא!
ראיה שנייה: אפר הפרה שנפל מעצמו מהשפופרת למים, פסול. אבל אם הפיל אותו בכוונה, כשר, אף שלא אחז את האפר ביד אלא את השפופרת. מכאן שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.
לָא לִדוּץ אִינִישׁ לוּלַבָּא בְּהוֹשַׁעְנָא, דְּדִלְמָא נָתְרִי טַרְפֵי וְהָוֵי חֲצִיצָה. וְרָבָא אָמַר: מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ
רבה: אחרי שאגד את ההדס והערבה, לא יתחוב את הלולב לתוך האגד, כי עלים ינשרו ויחצצו. וכן לא יקצץ את הלולב כשהוא אגוד, כי ישארו עלים תלושים בתוך האגד. רבא בשתיהן: ״מין במינו אינו חוצץ״.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| גָּדְלִיתוּ | קשרתם | |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| רֵישׁ | ראש; תחלה | בריש = בתחילת |
| גָּלוּתָא | גלות | ריש גלותא = ראש הגולה |
| בֵּיהּ | בו | |
| הֵיכִי | איך | כי היכי ד = כדי ש / כשם ש |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| תֶּיהְוֵי | תהיה | שורש הו״י |
| לִינְקוֹט | שיקח, יאחז | |
| אִינִישׁ | אדם | |
| סוּדָרָא | מטפחת; בד | בעברית: סודר |
| בָּעֵינָא | אני צריך; רוצה | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| אַמַּאי | מדוע; למה | |
| רַחֲמָנָא | הקדוש ברוך הוא (הרחמן); התורה | פירושו: הרחמן |
| מִמַּאי | מנין; מאיפה (לומדים) | |
| דִּלְמָא | שמא, אולי | |
| שָׁאנֵי | שונה | שָׁאנֵי = שונה (הדבר) |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| חַבְרֵיהּ | חברו | |
| גּוּפֵיהּ | עצמו; גופו | |
| דָּמֵי | דומה | שורש דמי |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| הָכָא | כאן | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| לִדוּץ | ללחוץ, לדחוס | שורש דוץ |
| לוּלָבָא | הלולב | סיומת א = ה׳ הידיעה |
| דִּילְמָא | אולי; שמא | |
| נָתְרִי | נושרים | |
| טַרְפֵי | עלים | |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| קָסָבַר | סובר | קָא + סָבַר |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| בָּעֵינַן | אנחנו צריכים; דורשים | |
| מֵימַר | לומר | מֵימַר אָמַר = הוא חושב בלבו |
| לִיהְוֵי | שיהיה | שורש הוי |
| אִיֵּירִי | עוסק, דן; מדובר | שורש ארי; אִיֵּירִי בְּ = מדובר ב־ |
| בָּעֵי | שואל; צריך | שורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר |
| מִיהוּ | אבל, מכל מקום | מילת קישור, בלשון תוספות |
| מַיְירֵי | עוסק, מדבר ב | מדבר על מקרה מסוים |
| חָשִׁיב | חשוב, נחשב | |
| לֵיהּ | לו | |
| סָבַר | חשב; סבור | מר סבר = אחד סובר |
| פִּירְקִין | פרקנו; הפרק הזה |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו דקסבר אין האגד מן המצוה כרבנן דאמרי אין צריך אגד:
רבה סובר כחכמים שהלולב אינו צריך אגד. לכן האגד אינו חלק מהמצוה, ואם יאחז במקום האגד, האגד יחצוץ.
כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחוז בו הלולב:
כשנוטל את הלולב למצוה, לא יכרוך את הבד שעל כתפיו סביב ידו ויאחז כך את הלולב.
הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת:
כשתוחבים את הלולב, עלי ההדס והערבה נושרים ונשארים בתוך האגד. הם חוצצים בין המינים, ואז המינים אינם אגודים יחד כ״לקיחה אחת״.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: למה רבה אומר כאן ״לקיחה תמה״ ולא ״חציצה״, כמו שאמר באגד?
דבעינא לקיחה תמה וליכא. הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ... אלא י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן ... וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי:
הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל
למעלה רבה חשש לחציצה בגלל האגד. למה כאן, בבד, הוא נותן טעם אחר: ״לקיחה תמה״?
דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה
תירוץ ראשון: שם האגד קשור ללולב. כאן הבד כרוך על היד, ודבר הכרוך על היד אינו נחשב חציצה. התוספות דנים בזה מהמעשה בפסחים (נ״ז ע״א) בכהן שכרך את ידיו בבד, ודוחים: ״לא יתכן פירוש זה״, שהרי הגמרא מביאה ראיה מאזוב שהאריכו בחוט, ושם הנושא הוא לקיחה ולא כריכה על היד.
אלא י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב
תירוץ שני: האגד נצרך ללולב, כדי שהמינים לא יתפרדו, ולכן שייכת בו חציצה. הבד אינו נצרך. גם זה נדחה: אם הבד אינו נצרך, הוא היה צריך לחצוץ עוד יותר.
וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ... ודמי לאזוב שספקו בחוט
המסקנה: אין מדובר שכרך את הבד על ידו, כפירוש רש״י. מדובר שעשה מהבד מעין ידית ללולב, והלולב כולו מחוץ לידו. אין כאן חציצה, רק לקיחה דרך דבר אחר, כמו אזוב שהאריכו בחוט. בזה רבה ורבא חולקים.
ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו
וכן בסוף הפרק (מ״ב ע״א), ״לולב שהוציאו בכלי״: אין מדובר שאוחז בדפנות הכלי, אלא שמניח את ידו מתחת לכלי או אוחז בידית שלו.
החידוש: לתוספות, המחלוקת בין רבה לרבא היא בלקיחה דרך ידית שאינה מחוברת ללולב. בד שכרוך על היד שייך לדיני חציצה, ולא לדין לקיחה.
רש״י: הבד כרוך על היד. תוספות: הבד משמש כמין ידית, והלולב כולו מחוץ ליד.
כי הלולב אינו בתוך היד כלל. הוא אוחז רק את הידית שנעשתה מהבד, כמו האזוב שהאריכו בחוט.
מקורות: פסחים נ״ז ע״א · יומא נ״ח ע״א · סוכה מ״ב ע״א
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
רבה הורה לאוגדי הלולבים להשאיר ״בית יד״ מתחת לאגד. לפי רש״י, מדוע האגד חוצץ אצל רבה, ומה עונה רבא?
לפי רש״י רבה סובר כחכמים שלולב אינו צריך אגד, ולא להפך. לכן האגד זר למצוה אצלו.
הכלל ״מין במינו אינו חוצץ״ נאמר בעלים שנושרים בתוך האגד, לא באגד שמתחת ליד. כאן רבא משיב ״כל לנאותו״.
לפי רש״י האגד זר למצוה אצל רבה; רבא: דבר שבא לנוי נחשב חלק מן החפץ.
זה כלל נכון של רבא, אך נאמר באחיזה דרך בד; באגד נאמר ״כל לנאותו אינו חוצץ״.
רבא מביא ראיה מאזוב קצר שמאריכים בחוט ש״לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה״. מה דוחה ראיה זו, ואיזו ראיה נשארת?
אפר שנפל מעצמו פסול ואינו ראיה; והדחייה באזוב היא שהחוט קשור לאזוב.
באפר הפרה אחז בשפופרת ולא באפר עצמו, ובכל זאת כשר; זו ראיה ללקיחה על ידי דבר אחר.
התורה אומרת ״ולקח... וטבל״, כלומר יש לקיחה; הדחייה היא שהחוט נחשב כגוף האזוב.
ההפך: החוט נחשב ״כגופיה״ ולא נפרד, ואפר שנפל מעצמו פסול ואינו ראיה.
אדם תוחב את הלולב לתוך האגד של ההדס והערבה, ועלים נושרים ונשארים בתוך האגד. איך רואים זאת רבה ורבא?
ההפך: רבה הוא המחמיר ורבא המתיר.
רבא חולק על רבה וסובר ״מין במינו אינו חוצץ״.
זה הכלל על אגד שמתחת ליד; בעלים הנושרים רבא אומר ״מין במינו אינו חוצץ״.
רש״י: העלים שנשארו חוצצים לרבה בין המינים; רבא: עלים ממין אחד אינם חציצה.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה המחלוקת בין רבה לרבא באחיזת לולב בבד, ומה הראיה של רבא?
רבה: אסור, כי צריך ״לקיחה תמה״. רבא: ״לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה״. הראיה: אפר פרה שהפיל אותו בכוונה מהשפופרת כשר, אף שלא נטל את האפר בידו.
מה הכלל ״מין במינו אינו חוצץ״, ובאילו מקרים אמר אותו רבא?
דבר מאותו מין אינו נחשב חציצה. רבא אמר זאת על עלים שנושרים בתוך האגד, כשתוחבים את הלולב לתוך האגד וכשמקצצים אותו כשהוא אגוד.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקהֲרָחַת הַמִּינִים, מִקּוֹמָם וְסִדְרָםסוכה ל״ז ע״ב · סרטון 4:34 דק׳לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).