ד״ה משום פשיעותא
בבא בתרא ג׳ ע״בדילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי:
שמא יקרה אונס והעם יתרשל ולא יבנה בית כנסת חדש.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
רב חסדא אומר שאסור להרוס בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. הגמרא מביאה שני טעמים (פשיעה וצלויי) ומבררת מה ההבדל ביניהם. אחר כך היא שואלת איך בבא בן בוטא יעץ להורדוס להרוס את בית המקדש, ועונה: או שהיה סימן סכנה במבנה, או שמלך לא חוזר בו מדבריו.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא, עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם צַלּוֹיֵי.
רב חסדא: אין להרוס בית כנסת לפני שנבנה אחר. שני טעמים נאמרו. ״משום פשיעותא״: שמא יקרה אונס, האנשים יתרשלו ולא יבנו אחר (רש״י). ״משום צלויי״: כדי שיהיה מקום תפילה כל זמן הבנייה.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא סָתְרִי וּבָנוּ בֵּי קַיְיטָא בְּסִיתְווֹא, וּבָנוּ בֵּי סִיתְווֹא בְּקַיְיטָא.
ההבדל בין הטעמים הוא כשיש בית כנסת אחר: לטעם ״צלויי״ מותר להרוס, ולטעם ״פשיעותא״ עדיין יש חשש. מרימר ומר זוטרא היו להם שני בתי כנסת (רש״י: אחד לקיץ ואחד לחורף), והם הרסו את בית הכנסת של הקיץ בחורף ובנו אותו, ואת בית הכנסת של החורף בקיץ.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: גְּבוּ זוּזֵי וּמַחֲתִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְיָהֲבִי לְהוּ.
רבינא שואל: קהל שכבר אסף את הכסף (מונח אצל הגבאי, רש״י) והרס את הישן, מה דינו? רב אשי: אולי יקרה להם פדיון שבויים, ויתנו את הכסף לפדיון. כלומר, גם אחרי שאספו כסף, החשש ל״פשיעותא״ נשאר.
שְׁרִיגִי לִיבְנֵי, וְהָדְרִי הוּדְרֵי, וּמַחֲתִי כְּשׁוּרֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: זִמְנִין דְּמִתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מְזַבְּנִי וְיָהֲבִי לְהוּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּנוּ נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: דִּירְתֵיהּ דְּאִינָשֵׁי לָא מְזַבְּנִי.
ואם כבר סידרו לבנים וקורות מוכנות לבנייה (רש״י: לבנים מסודרות ומשופים רהיטי הגג), מה אז? רב אשי עונה שגם אז אפשר שיקרה פדיון שבויים, ויבקשו למכור אותם. הגמרא מקשה: אם כך, גם אחרי שבנו את החדש יש חשש שימכרו (רש״י: ולא יסתרו את הישן). התירוץ: ״דירתיה דאינשי לא מזבני״, בית בנוי לא מוכרים, ולכן החשש הוא רק על חומרים שעוד לא נבנו.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא, אֲבָל חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא – סָתְרִי וּבָנֵי. כִּי הָא דְּרַב אָשֵׁי חֲזָא בָּהּ תִּיוְהָא בִּכְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מַחְסֵיָא, סַתְרֵיהּ וְעַיֵּיל לְפוּרְיֵיהּ לְהָתָם, וְלָא אַפְּקֵיהּ עַד דִּמְתַקֵּין לֵיהּ שְׁפִיכֵי.
האיסור להרוס נאמר רק כשאין סימן סכנה (״תיוהא״, רש״י: סדק שמוכן ליפול). כשיש סימן כזה, מותר להרוס ולבנות. כך עשה רב אשי בבית הכנסת של מחסיה: הרס אותו, והכניס את הפורייה שלו לשם כדי שלא ייעצר בבנייה (רש״י: כדי שלא יתייאש בבנייתו, שהחמה והגשם מצערים אותו), ולא הוציאה עד שהתקין מרזבים.
וּבָבָא בֶּן בּוּטָא, הֵיכִי אַסְּבֵיהּ לֵיהּ עֵצָה לְהוֹרְדוֹס לְמִיסְתְּרֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחְרִיתָא!
הגמרא שואלת: איך יעץ בבא בן בוטא להורדוס להרוס את בית המקדש (על כך בסוגיה הבאה), והרי רב חסדא אמר שלא סותרים עד שבונים אחר? (רש״י: כדאמרינן לקמן, וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון.)
אִי בָּעֵית אֵימָא: תִּיוְהָא חֲזָא בֵּיהּ, אִיבָּעֵית אֵימָא: מַלְכוּתָא שָׁאנֵי, דְּלָא הָדְרָא בֵּיהּ; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אִי אָמַר מַלְכוּתָא: ״עָקַרְנָא טוּרֵי״ – עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ.
שני תירוצים. אחד: בבית המקדש ראו סימן סכנה (״תיוהא״). שני: מלכות שונה, כי המלך לא חוזר בו. שמואל: אם המלך אמר ״עקרתי הרים״, הוא עוקר ולא חוזר בו. ולכן אי אפשר לחשוש שיבטל את הבנייה.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| לִיסְתּוֹר | שיהרס | שורש סתר |
| אִינִישׁ | אדם | |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| כְּנִישְׁתָּא | בית כנסת | |
| אַחֲרִיתִי | אחרת | |
| אִיכָּא | יש | |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| פְּשִׁיעוּתָא | רשלנות, פשיעה | |
| צַלּוֹיֵי | תפילה, להתפלל | שורש: צלי |
| מַאי | מה | |
| בֵּינַיְיהוּ | ביניהם | מַאי בֵּינַיְיהוּ = מה ההבדל ביניהם |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
| זוּטַר | קטן; מועט | |
| סָתְרֵי | הרסו, פירקו | סתרי ובני = הרסו ובנו |
| קַיְיטָא | קיץ | |
| לֵיהּ | לו | |
| זוּזֵי | זוזים, מטבעות | |
| דִּילְמָא | אולי; שמא | |
| מִיתְרְמֵי | מזדמן; קורה | |
| לְהוּ | להם, להן | |
| יָהֲבִי | נותנים | שורש יהב |
| כְּשׁוּרָא | קורה | |
| זִמְנֵי | פעמים | |
| מְזַבְּנִי | מוכרים | הווה, רבים |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| נָמֵי | גם | |
| אִינָשֵׁי | אנשים | |
| אֲמַרַן | אמרנו | שורש אמר |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| חָזֵי | ראוי; רואה | חזי ל־ = ראוי ל־ |
| תִּיוְהָא | תמיהה, השתוממות | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| חָזָא | ראה | |
| מָתָא | עיר | ממתא = מן העיר |
| עָיֵיל | נכנס | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| אַפְּקֵיהּ | הוציא אותו | עבר + כינוי |
| בָּבָא | שער | |
| הֵיכִי | איך | כי היכי ד = כדי ש / כשם ש |
| הָאָמַר | והרי אמר | הא + אמר: קושיה מדברי אמורא |
| אַחֲרִיתָא | אחרת | |
| בָּעֵית | רצית | אִי בָּעֵית אֵימָא = אם תרצה, אֹמַר |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| בֵּיהּ | בו | |
| אִיבָּעֵית | אם רצית; אם תרצה | אִיבָּעֵית אֵימָא = ואם תרצה, אפשר לומר אחרת |
| מַלְכוּתָא | מלכות; שלטון | |
| שָׁאנֵי | שונה | שָׁאנֵי = שונה (הדבר) |
| הָדְרָא | חזרה | |
| עָקַרְנָא | עקרתי | עבר, גוף ראשון |
| הֲדַר | יופי, הידור; בפעלים - חזר, אחר כך | בהקשר ״והדר״: ואחר כך |
| חַדְתָּא | חדשה | |
| עַתִּיקָא | ישן | |
| חֲזוּ | ראויים; מתאימים | |
| יְהֵא | יהיה | |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| שְׁמַעְתִּין | הסוגיה שלנו | שמעתא + ין: הסוגיה כאן |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי:
שמא יקרה אונס והעם יתרשל ולא יבנה בית כנסת חדש.
כל זמן הבנין:
אסור להרוס כדי שיהיה מקום להתפלל כל זמן הבנייה.
בית הכנסת היה להם לימות החורף נמוך בכתלים רחבים וחלונות מועטין מפני הצינה ובימות החמה בית הכנסת אחר שאויר שולט בו:
היו להם שני בתי כנסת: אחד לחורף, נמוך וחם, ואחד לקיץ, עם אוויר. כך תמיד נשאר בית כנסת פתוח.
בי כנישתא חדתא לא נסתרוה לעתיקא דדילמא מתרמי פדיון שבויין ומזבני ליה:
לפי הקושיה, גם אחרי שבנו בית כנסת חדש לא היה מותר להרוס את הישן, שמא יצטרכו כסף לפדיון שבויים ויבקשו למכור.
ביקוע שיהא מזומן ליפול:
״תיוהא״ הוא סדק בקיר שמראה שהקיר מוכן ליפול.
כדי שלא יתייאש בבנינו שהחמה והגשמים מצערין אותו:
רב אשי הכניס את הפורייה שלו לשם כדי שלא יתייאש מהבנייה, כי החום והגשם היו מצערים אותו.
כדאמרי׳ לקמן בשמעתין וכתובה היא ביוסיפון בן גוריון:
הסיפור על עצת בבא בן בוטא להורדוס מובא בהמשך הסוגיה, והוא כתוב גם בספר יוסיפון.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
באיזה מצב נבדלים שני טעמי רב חסדא לאיסור לסתור בית כנסת, פשיעותא וצלויי?
רב אשי חושש גם כשהכסף כבר נאסף, שמא יינתן לפדיון שבויים, ולכן פשיעותא לא נפתרת. איסוף הכסף אינו ההבדל בין הטעמים.
כשיש תיוהא מותר להרוס ולבנות לפי שני הטעמים. זה כלל נפרד ולא ההבדל ביניהם.
בית כנסת אחר פותר את הצורך במקום תפילה (צלויי), אבל לא את החשש שהחדש לא ייבנה (פשיעותא). זה ״מאי ביניהו״ בגמרא.
גודל הקהילה אינו נזכר בגמרא כגורם. ציבור עלול להתרשל גם כשהוא גדול, ולכן זה אינו ההבדל בין הטעמים.
רבינא שאל את רב אשי על קהל שכבר אסף כסף והרס את בית הכנסת הישן. מהו החשש שהעלה רב אשי?
החשש הוא שהכסף יופנה למצוה דחופה יותר, פדיון שבויים, והבנייה לא תתבצע. זו פשיעותא: החדש לא ייבנה.
זה חשש צלויי, והוא אינו מה שרב אשי העלה כאן. רב אשי דאג שהכסף לא יגיע לבנייה.
בית בנוי לא מוכרים (״דירתיה דאינשי לא מזבני״), ולכן אין חשש כזה אחרי שהחדש נבנה. החשש הוא על חומרים שעוד לא נבנו.
אין בגמרא טענה על קדושת הכסף. החשש הוא שהכסף ישמש למצוה אחרת ולא לבנייה.
לפי התירוץ ״מלכותא שאני, דלא הדרא ביה״, מדוע הריסת בית המקדש בעצת בבא בן בוטא אינה נוגדת את כלל רב חסדא?
הגמרא אינה מנמקת בעושרו של המלך. הנימוק הוא שהמלך אינו חוזר בו מדבריו.
זה טעם צלויי, שאינו הנימוק בתירוץ הזה. ״מלכותא שאני״ עוסק בחשש שלא יבנו, לא במקום תפילה.
הגמרא אינה מתירה למלך לעבור על ההלכה. התירוץ הוא שאין חשש לפשיעותא כי הוא עומד בדבריו.
הכלל נועד למנוע פשיעותא, שלא יבנו את החדש. כשהמלך אמר שייבנה הוא אינו חוזר בו (כדברי שמואל ״עקרנא טורי״), ולכן אין חשש.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מהם שני הטעמים של רב חסדא לאיסור לסתור בית כנסת עד שבונים אחר, ומה ההבדל ביניהם?
״משום פשיעותא״: שמא יקרה אונס ולא יבנו אחר. ״משום צלויי״: כדי שיהיה מקום תפילה בזמן הבנייה. ההבדל: כשיש בית כנסת אחר בעיר, אין בעיה של צלויי, אבל עדיין יש חשש פשיעותא.
איך מתרצת הגמרא את הקושיה על בבא בן בוטא, שיעץ להורדוס להרוס את בית המקדש? הביאו את שני התירוצים.
״אי בעית אימא תיוהא חזא ביה״: ראו סימן שהמבנה עלול ליפול (רש״י: סדק מוכן ליפול). ״איבעית אימא מלכותא שאני דלא הדרא ביה״: מלך לא חוזר בו, ולכן אין חשש פשיעותא. שמואל: ״אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר ביה״.
נשאלה שאלה על קהילה באמסטרדם שרצתה להרוס בית כנסת ישן ולבנות חדש. הרב וולדינברג התיר. מהם שלושת נימוקיו, וכיצד הם קשורים לטעמים של רב חסדא?
יש עוד בית כנסת גדול בעיר, יש עוד בתי כנסת קטנים בעיר, ובינתיים בונים מבנה זמני ליד הישן, כך שאנשי הרובע לא יצטרכו ללכת רחוק. הנימוקים קשורים בעיקר ל״צלויי״: יש מקום להתפלל כל זמן הבנייה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקהוֹרְדוֹס וּבָבָא בֶּן בּוּטָאבבא בתרא ג׳ ע״ב–ד׳ ע״אלשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).