ד״ה שלוחי מצוה
סוכה כ״ה ע״אהולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים:
מי הם שלוחי מצוה? מי שיצא לדרך בשביל מצוה. רש״י מביא שלוש דוגמאות, ובכולן הדרך עצמה היא חלק מקיום המצוה.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
בתכנית תושב״ע
סוכה כ״ה ע״א–כ״ו ע״א · פרק ב׳, הישן
המשנה קובעת ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. הגמרא מוצאת לכך מקור בקריאת שמע ומקור נוסף בפסח שני, ומבררת איזו טרדה פוטרת. בסוגיה בעיון הראשונים נחלקים: האם הפטור קיים גם כשאפשר לקיים את שתי המצוות?
שיעור על הסרטון ״שלוחי מצוה״: מערך · מצב כיתה (שאלות הסרטון כבר בדף העבודה ובדף התשובות של הסוגיה)שיעור על הסרטון ״מהתם נפקא״: מערך · מצב כיתה (שאלות הסרטון כבר בדף העבודה ובדף התשובות של הסוגיה)
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 3:45 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
תיק 1 · שְׁלוּחֵי מִצְוָה
אורך: 3:45 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
תיק 2 · מֵהָתָם נָפְקָא
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה
מי שיצא לדרך בשביל מצוה פטור מן הסוכה.
הגמרא מחפשת מקור מן התורה לדין המשנה.
״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ - פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ - פְּרָט לְחָתָן
הפסוק של קריאת שמע מלמד שמי שעוסק במצוה פטור מקריאת שמע. החתן פטור גם הוא, כי הוא טרוד במצוה.
אָמַר רַב הוּנָא: כְּדֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת
החיוב בקריאת שמע הוא כשאדם עסוק בענייניו, כמו ההולך בדרך לסחורה. מי שעוסק במצוה יוצא מן הכלל.
מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וְקָא אָמַר רַחֲמָנָא לִיקְרֵי!
אולי ״בדרך״ כולל גם את מי שהולך לדבר מצוה, והתורה מחייבת גם אותו לקרוא?
בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִיחַיְּיבַתְּ, הָא בְּלֶכֶת דְּמִצְוָה - פְּטִירַתְּ
אילו כך, היה כתוב ״בשבת ובלכת״. ״בשבתך״ ו״בלכתך״ פירושם בדרך שלך. בדרך של מצוה אתה פטור.
טְרִיד / לָא טְרִיד
הגמרא מבארת שהפטור תלוי בטרדה. מי שטרוד במצוה פטור, ומי שאינו טרוד חייב.
טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם - דִּטְרִיד, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?!
אם כל טרדה פוטרת, גם מי שספינתו טבעה יהיה פטור. והרי אבל חייב בכל המצוות חוץ מתפילין.
הָכָא טְרִיד טִירְדָּא דְמִצְוָה, הָתָם טְרִיד טִירְדָּא דִרְשׁוּת
רק טרדה של מצוה פוטרת. טרדה של רשות, כמו דאגה וצער, אינה פוטרת.
וְהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא
לכלל יש מקור נוסף. ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (במדבר ט׳): הם עסקו במצוה ולכן היו פטורים מן הפסח. מי היו האנשים?
צריך את שני המקורות, כי מכל אחד לבדו אפשר היה לטעות.
הוֹלְכִין לִדְבַר מִצְוָה - פְּטוּרִין בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה
הולכי דרכים לדבר הרשות פטורים רק בשעה שהם בדרך. ההולכים לדבר מצוה פטורים גם בלילה, כשהם חונים. כך נהגו רב חסדא ורבה בר רב הונא, שישנו על שפת נהר סורא ואמרו ״שלוחי מצוה אנן ופטורין״.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| עָסְקִינַן | אנו עוסקים | |
| קָאָזֵיל | הולך | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| רַחֲמָנָא | הקדוש ברוך הוא (הרחמן); התורה | פירושו: הרחמן |
| דִּידָךְ | שלך | לדידך: לדעתך |
| מִיחַיְּיבַתְּ | אתה חייב | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| פְּטִירַתְּ | אתה פטור | |
| טְרִיד | טרוד, עסוק | |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| נָמֵי | גם | |
| הָכָא | כאן | |
| טִירְדָּא | טרדה | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
| נָפְקָא | יוצאת; נלמדת | מהכא נפקא = מכאן נלמד |
| אַפֵּי | אפילו (בקיצור אפי׳); פנים | |
| אִיצְטְרִיכִי | נצרכו | שורש צרך |
| לְהוּ | להם, להן | |
| תְּרֵי | שני | |
| קְרָאֵי | פסוקים | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| חַד | אחד | |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| לָאו | לא, אינו | |
| בְּהֶדְיָא | בפירוש; במפורש | |
| קְרָא | פסוק | לא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול) |
| אָמֵינָא | אני אומר | הֲוָה אָמֵינָא = הייתי אומר |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| הִלְכָּךְ | לפיכך | |
| יְתֵירָא | מיותר, עודף | |
| אַשְׁמְעִינַן | השמיע לנו | שורש שמע |
| מִסְתַּבְּרָא | הגיוני; סביר | |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| פַּטְרֵיהּ | פטר אותו | |
| אֲנַן | אנחנו | |
| רֵישׁ | ראש; תחלה | בריש = בתחילת |
| גָּלוּתָא | גלות | ריש גלותא = ראש הגולה |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| קָאָמַר | אומר | קָא + אֲמַר |
| אָזְלִי | הולכים | |
| יְמָמָא | יום | |
| פְּטִירִי | פטורים | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| בָּרַיְיתָא | דברי תנאים שלא נכללו במשנה | |
| עוֹבְדָּא | מעשה | מעובדא = ממעשה |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| אַמַּאי | מדוע; למה | |
| אַטּוּ | וכי; בגלל | אַטּוּ = וכי משום; גזרה אטו = גזרה בגלל |
| מִיפְּטַר | נפטר | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| מְהַנֵּי | מועיל | לָא מְהַנֵּי = אֵינוֹ מוֹעִיל |
| לֵיהּ | לו | |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| שְׁכִיחָא | מצוי | לא שכיחא: לא קורה הרבה |
| לְמֵיתַב | לתת | |
| רִיפְתָּא | לחם | |
| אִיֵּירִי | עוסק, דן; מדובר | שורש ארי; אִיֵּירִי בְּ = מדובר ב־ |
| הַאי | זה | |
| גַּוְונָא | סוג, אפן | |
| מִיטְרְדִי | טרודים | שורש טרד |
| הֲווֹ | היו | שורש הוי |
| אִיצְטְרִיךְ | נצרך; היה צריך | שורש צרך |
| סוּגְיָא | סוגיה, נושא דיון | |
| שְׁמַעְתִּין | הסוגיה שלנו | שמעתא + ין: הסוגיה כאן |
| עָסֵיק | עוסק | שורש עסק |
| שִׁילְהֵי | סוף | ״בשילהי פרק״: בסוף הפרק |
| גִּרְסָא | נוסח, גרסה | |
| גִּירְסָא | נוסח, גרסה | |
| יָדְעִינַן | אנחנו יודעים | שורש ידע |
| דִּילְמָא | אולי; שמא | |
| שָׁאנֵי | שונה | שָׁאנֵי = שונה (הדבר) |
| מִיבְּעֵי | צריך; היה צריך | מִיבְּעֵי לֵיהּ = היה לו לכתוב |
| דַּעְתֵּיהּ | דעתו | |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| כּוּלֵּי | כל | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| לִישָּׁנָא | לשון | |
| אִיקְּרוּ | נקראו | |
| אָתָא | בא | עבר; לעומת ״אתי״ (הווה) |
| מֵימַר | לומר | מֵימַר אָמַר = הוא חושב בלבו |
| יָלְפִינַן | אנחנו לומדים | |
| מַאי | מה | |
| שְׁנָא | שונה | מאי שנא: במה שונה |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| דַּוְקָא | בדיוק, רק | |
| עָבְדִי | עושים | |
| אִית | יש | אִית לָן לְמֵימַר = יש לנו לומר |
| לַן | לנו | |
| מִיהוּ | אבל, מכל מקום | מילת קישור, בלשון תוספות |
| אַפּוֹקֵי | להוציא, לשלול | שורש נפק |
| אָתֵי | בא | הווה; לעומת ״אתא״ (עבר) |
| קָרֵי | קורא; קורא בשם | |
| לֵית | אין | |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| קָסָבַר | סובר | קָא + סָבַר |
| חוֹדֵיהּ | לבדו, בפני עצמו | לְחוֹדֵיהּ = לבדו |
| קָאֵי | עומד; מוסב על | |
| כּוּלְּהוּ | כלם | |
| אַחֲרִינֵי | אחרים | |
| מוֹדֵי | מודה | |
| הַיְינוּ | זהו; כלומר | לא כמו ׳היינו׳ בעברית |
| פִּירְקִין | פרקנו; הפרק הזה |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים:
מי הם שלוחי מצוה? מי שיצא לדרך בשביל מצוה. רש״י מביא שלוש דוגמאות, ובכולן הדרך עצמה היא חלק מקיום המצוה.
ואפי׳ בשעת חנייתן:
החידוש של המשנה: שלוחי מצוה פטורים גם כשהם עוצרים לנוח. מי שנמצא בדרך פטור ממילא, גם כשהוא בדרך לדבר הרשות. לכן לא היה צורך במשנה כדי לפטור את שלוחי המצוה בשעת ההליכה.
ואע״ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה:
למה צריך שני פסוקים, אם גם החתן טרוד במצוה? מפסוק אחד היינו לומדים רק על מי שעושה מעשה של מצוה בידיו או הולך אליה. החתן אינו עושה מעשה, רק מחשבתו טרודה במצוה. לכן צריך פסוק מיוחד כדי ללמד שגם טרדה של מחשבה פוטרת.
לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד:
זה יסוד שיטת רש״י: התורה פטרה בגלל הטרדה. מי שלבו טרוד במצוה אחת אינו יכול לעסוק בשתיים כאחת.
ויכול לקיים את שתיהן:
המבחן הוא היכולת לקיים את שתי המצוות. מי שאינו טרוד יכול לקיים את שתיהן, ולכן הוא חייב.
אף על פי שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה:
ההולכים לדבר מצוה פטורים גם בלילה, אף שהם הולכים רק ביום. הסיבה: הם טרודים במחשבת המצוה ובהכנותיה. זו אותה סברת טרדה של רש״י בדף כ״ה.
שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא:
רב חסדא ורבה בר רב הונא היו בדרך לבית ריש גלותא, כדי לשמוע את הדרשה בשבת של הרגל. זו הייתה המצוה שלהם, ולכן ישנו מחוץ לסוכה.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: אם שליח המצוה יכול לקיים גם את הסוכה, למה הוא פטור?
שלוחי מצוה. הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי׳ בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע״פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי׳ לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ׳ אין בין המודר (נדרים ד׳ לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע״פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות:
...פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס
תוספות מביאים את פירוש רש״י (״הקונטרס״). שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה גם בשעה שהם חונים בדרך.
וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה
ראיה ראשונה (כ״ו ע״א). מי שהולך ביום ובלילה פטור גם כשהוא בדרך לדבר הרשות, כמו שהברייתא שם אומרת. אם כן, ״הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה״ מדבר במי שהולך רק ביום. הוא פטור גם בלילה, כשהוא חונה.
ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא
ראיה שנייה. רב חסדא ורבה בר רב הונא ישנו בלילה על שפת הנהר, מחוץ לסוכה, כי היו שלוחי מצוה.
ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין
אבל אם הם יכולים לקיים את שתי המצוות, למה הם פטורים? מי שלובש ציצית ומניח תפילין עוסק במצוה כל היום, ובכל זאת אינו נפטר משאר המצוות.
ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) ... פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא
ראיה מנדרים ל״ג ע״ב. המודר הנאה מחברו מותר להחזיר לו אבידה. אמנם יש לו הנאה קטנה: ״פרוטה דרב יוסף״. בזמן שהוא עוסק באבידה הוא פטור מלתת פרוטה לעני. ובכל זאת מותר, כי המצב הזה ״לא שכיח״. אילו היה פטור מצדקה כל זמן שהאבידה בביתו, זה היה שכיח.
אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה
מכאן שהפטור חל רק בשעה שאדם עוסק במצוה בפועל, למשל כששוטח את הטלית של האבידה או נותן מזון לבהמה. רק אז נדיר שיבוא עני באותו רגע.
וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות
לכן גם בשלוחי מצוה מדובר במי שאם יטרח בסוכה, יתבטל מן המצוה שבה הוא עוסק. כך מוסבר גם הפטור בלילה. ובלשון התוספות בדף י׳ ע״ב: ״וכגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת״.
החידוש: העוסק במצוה פטור רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה. מי שיכול לקיים את שתיהן, חייב לקיים את שתיהן.
(1) הברייתא ״הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה״. מי שהולך גם בלילה פטור אפילו לדבר הרשות, ולכן מדובר במי שהולך רק ביום, והוא פטור גם בלילה. (2) רב חסדא ורבה בר רב הונא, שישנו בלילה על שפת הנהר מחוץ לסוכה.
כי הוא יכול לקיים גם אותן. הפטור חל רק כשהמצוה השנייה מפריעה לראשונה.
הגמרא אומרת ש״פרוטה דרב יוסף״ אינה שכיחה. אילו שומר האבידה היה פטור מצדקה כל זמן שהאבידה בביתו, זה היה שכיח. מכאן שהוא פטור רק בשעה שהוא מטפל באבידה בפועל.
כי אילו היו צריכים לטרוח ולחפש סוכה, היו מתבטלים מן המצוה שבשבילה יצאו לדרך.
מקורות: נדרים ל״ג ע״ב: פרוטה דרב יוסף · תוספות סוכה י׳ ע״ב, ד״ה שלוחי מצוה אנן
השאלה במשפט אחד: מאיזו מילה בפסוק נלמד העוסק במצוה, ומאיזו נלמד החתן?
ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד איצטריך תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא מחשב בבעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה כך פי׳ בקונטרס וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק ובשילהי פ״ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך דגרס התם בשבתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה וגירסא זו נראה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמיחייבת בק״ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו אע״פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתוביה דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו:
איצטריך תרי קראי ... כך פי' בקונטרס
תוספות מביאים את רש״י: צריך שני פסוקים. מפסוק אחד היינו לומדים רק על מי שעושה מעשה של מצוה או הולך אליה. החתן אינו עושה מעשה, רק מחשבתו טרודה במצוה, ולכן צריך פסוק נוסף.
וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק
הקושי: בגרסה שלפנינו ״בשבתך״ פוטר את העוסק במצוה, ו״ובלכתך״ פוטר את החתן. אבל בהמשך הסוגיה רב הונא לומד את פטור העוסק במצוה מ״ובלכתך״: ״כדרך״, ״בלכת דידך״.
ובשילהי פ"ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך
בברכות י״א ע״א הגרסה הפוכה. שם כתוב ״בשבתך״ פרט לחתן, ו״ובלכתך בדרך״ פרט לעוסק במצוה.
וגירסא זו נראה ... בלכת דידך ולא בלכת מצוה
תוספות מעדיפים את הגרסה שבברכות, כי כך הפסוק משמע. ״בשבתך״: בישיבה שלך אתה חייב, ולא בישיבה של מצוה, כמו החתן שיושב וטרוד במחשבת המצוה. ״ובלכתך״: בהליכה שלך, ולא בהליכה של מצוה. זו בדיוק הדרשה של הסוגיה.
ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה
ולמה צריך את שני הפסוקים גם לפי הגרסה הזו? מן החתן לבדו לא היינו לומדים על שאר העוסקים במצוה. אולי החתן שונה, כי קשה לו להסיר את הטרדה מלבו. מי שטרוד בדבר של רשות, לעומת זאת, צריך ליישב את דעתו.
החידוש: לפי תוספות, ״בשבתך״ פוטר את החתן ו״ובלכתך״ פוטר את העוסק במצוה. כך הברייתא מתאימה לדרשת ״בלכת דידך״ שבסוגיה.
הגרסה שלפנינו לומדת את העוסק במצוה מ״בשבתך״, אבל בהמשך הסוגיה הוא נלמד מ״ובלכתך״ (״כדרך״, ״בלכת דידך״).
את הגרסה שבברכות י״א ע״א, שבה ״בשבתך״ פרט לחתן ו״ובלכתך״ פרט לעוסק במצוה. כך משמע הפסוק, וכך מתאים לסוגיה.
אולי החתן שונה, כי קשה לו במיוחד להסיר את הטרדה מלבו.
מקורות: ברכות י״א ע״א · רש״י סוכה כ״ה ע״א, ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן
השאלה במשפט אחד: אם אבל פטור מתפילין, למה הוא לא פטור משאר המצוות?
שהרי נאמר בהן פאר. לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמיחייבת אבל כולי עלמא פטירי והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות דשאני תפילין דאיקרו פאר וא״ת ומאי שנא גבי תפילין דאמרינן דדוקא ליחזקאל קאמר ליה ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה אמרינן פ״ק דמועד קטן (דף טו.) אבל אסור בת״ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דעבדי שאר אבלים כיחזקאל ויש לומר דבדברי תורה ששינה בו הכתוב מכ״ע אית לן למימר משום דאבל אסור בדברי תורה אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו:
לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך
המקור לפטור האבל מתפילין הוא הפסוק ביחזקאל. הנביא היה אבל, והקב״ה אמר לו ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״. אתה חייב, ושאר האבלים פטורים.
והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר
הלשון ״שהרי נאמר בהן פאר״ נשמעת כמו נימוק. כאילו האבל פטור משום שהתפילין הם פאר, ומי שמתפאר מראה שאינו אבל.
לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות
המילה ״פאר״ באה רק להסביר למה אין ללמוד מכאן פטור משאר המצוות. התפילין שונות, כי הן נקראות פאר. זה חשוב לסוגיה: הגמרא מוכיחה מן האבל שטרדה של רשות אינה פוטרת.
וא"ת ומאי שנא גבי תפילין ... וגבי תלמוד תורה ... דעבדי שאר אבלים כיחזקאל
ואם תאמר: בתפילין אומרים שהציווי ליחזקאל מיוחד לו, ושאר האבלים פטורים. ואילו בתלמוד תורה (מועד קטן ט״ו ע״א) לומדים מ״הֵאָנֵק דֹּם״ שנאמר ליחזקאל, ששאר האבלים נוהגים כמוהו ואסורים בדברי תורה. מה ההבדל?
ויש לומר ... אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו
בדברי תורה הכתוב ציווה את יחזקאל לנהוג כאבל (לשתוק), ולכן לומדים ממנו על כל האבלים. בתפילין הכתוב ציווה אותו לנהוג אחרת מאבל. עצם הצורך לצוות עליו מראה שבלי הציווי האבל אסור. לכן שאר האבלים פטורים.
החידוש: פטור האבל מתפילין נלמד מפסוק מיוחד ביחזקאל, ולא מסברת טרדה. לכן אין ללמוד ממנו פטור משאר המצוות, והראיה של הגמרא נשארת: טרדא דרשות אינה פוטרת.
הפסוק ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״ שנאמר ליחזקאל. מכך שהוצרך לצוות עליו, לומדים ששאר האבלים פטורים.
להסביר למה אין ללמוד מן התפילין פטור משאר המצוות. התפילין שונות, כי הן נקראות פאר.
בתלמוד תורה יחזקאל נצטווה לנהוג כאבל, ולכן כל האבלים כמוהו. בתפילין נצטווה לנהוג אחרת מאבל, ולכן הציווי מיוחד לו.
מקורות: מועד קטן ט״ו ע״א · יחזקאל כ״ד, י״ז
השאלה במשפט אחד: מה לומדים התוספות מן המשפט ״אין שמחה אלא בחופה״ לגבי הברכות בימי המשתה, ומהי ״חופה״?
אין שמחה אלא בחופה. משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי׳ כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפ״ק דכתובות (דף ז: ושם) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי׳ ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה:
משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו ... אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים
הגמרא שאלה למה החתן ובני החופה פטורים מן הסוכה, והרי אפשר לשמוח בסוכה. התשובה: ״אין שמחה אלא בחופה״. תוספות לומדים מכאן הלכה: אם החתן יצא ממקום החופה והלך לסעוד בבית אחר, אין מברכים שם ״שהשמחה במעונו״ ולא ברכת חתנים, כי השמחה קשורה למקום החופה.
ובפ״ק דכתובות אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים
ראיה: בכתובות ז׳ ע״ב נאמר ״מברכין ברכת חתנים בבית חתנים״. משמע שדווקא במקום החופה, שהוא ״בית חתנים״.
ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי
אבל אין זו ראיה מוכרחת. ייתכן שהמשפט שם בא רק לשלול את דעת רבי יהודה, שמברכים גם בבית האירוסין.
וצריך לדקדק מה היא חופה ... פעמים שאפי׳ ברחוב העיר מברכין אותה
אם כן צריך להגדיר מהי ״חופה״. אי אפשר לומר שהיא המקום שבו בירכו את ברכות הנישואין בפעם הראשונה, כי לפעמים מברכים אותן אפילו ברחוב, כשהקהל גדול ואין מקום בבית.
אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ... ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה
המסקנה: ״חופה״ היא המקום הקבוע שבו יושבים בני הזוג בימי המשתה, ולא מקום מזדמן. שם מברכים ברכת חתנים כל שבעת הימים.
החידוש: ״אין שמחה אלא בחופה״ קובע גם את מקום הברכות: ברכת חתנים ו״שהשמחה במעונו״ נאמרות במקום הקבוע של בני הזוג, ולא בכל מקום שבו סועדים.
אם החתן יצא ממקום החופה לסעוד בבית אחר, אין מברכים שם ״שהשמחה במעונו״ ולא ברכת חתנים.
כי לפעמים מברכים את ברכות הנישואין אפילו ברחוב, כשהקהל גדול.
המקום הקבוע שבו יושבים בני הזוג, ולא מקום מזדמן.
מקורות: כתובות ז׳ ע״ב
השאלה במשפט אחד: למה לפי רבי שילא החתן פטור מקריאת שמע ושאר בני החופה חייבים?
חתן פטור מקריאת שמע. דטריד ושאר בני חופה חייבין לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה כדפירש בקונט׳ וקשיא דאי לית להו א״כ יתחייב חתן בסוכה ומשמע דבחתן פוטר יותר מת״ק לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו כלל אפי׳ בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה יכולין לכוין ואקריאת שמע לחודיה קאי ובכולהו אחריני מודי לת״ק:
חתן פטור מקריאת שמע. דטריד ושאר בני חופה חייבין
תנא קמא: החתן, השושבינים וכל בני החופה פטורים מתפילה ומתפילין, וחייבים בקריאת שמע. רבי שילא: החתן פטור גם מקריאת שמע, כי הוא טרוד, ושאר בני החופה חייבים.
לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה כדפירש בקונט׳
רש״י: התנאים האלה אינם סוברים ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״. לכן השושבינים ובני החופה, שעוסקים בשמחת החתן, חייבים, ורק החתן פטור, כי הוא טרוד ממש.
וקשיא דאי לית להו א״כ יתחייב חתן בסוכה
קושיה ראשונה: אם אין להם הכלל, גם החתן היה צריך להיות חייב בסוכה. והרי שנינו שהחתן ובני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה.
ומשמע דבחתן פוטר יותר מת״ק
קושיה שנייה: מלשון רבי שילא משמע שהוא פוטר את החתן יותר מתנא קמא. תנא קמא מחייב בקריאת שמע, ורבי שילא פוטר. אם כן הוא אינו מצמצם את הפטור, אלא מרחיב אותו.
לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו כלל אפי׳ בפסוק ראשון
לכן תוספות מפרשים: כולם מקבלים את הכלל. המחלוקת היא אם החתן יכול לכוון. בקריאת שמע צריך כוונה לפחות בפסוק הראשון. לתנא קמא כולם יכולים לכוון בפסוק אחד, ולכן חייבים. לרבי שילא החתן אינו יכול לכוון אפילו בפסוק הראשון, ושאר בני החופה יכולים.
ואקריאת שמע לחודיה קאי ובכולהו אחריני מודי לת״ק
רבי שילא מדבר רק על קריאת שמע. בתפילה ובתפילין הוא מודה לתנא קמא שכולם פטורים.
החידוש: לפי רש״י רבי שילא חולק על הכלל ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״. לפי תוספות כולם מקבלים את הכלל, והמחלוקת היא במציאות: האם החתן יכול לכוון את דעתו בפסוק הראשון של קריאת שמע.
לתנא קמא החתן ובני החופה חייבים בקריאת שמע. לרבי שילא החתן פטור, ושאר בני החופה חייבים.
(1) אם התנאים אינם סוברים ״העוסק במצוה פטור״, החתן היה חייב בסוכה. (2) מלשון רבי שילא משמע שהוא פוטר את החתן יותר מתנא קמא, ולא פחות.
האם החתן יכול לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. לתנא קמא כן, ולכן חייב; לרבי שילא לא, ולכן פטור.
מקורות: רש״י סוכה כ״ו ע״א, ד״ה משום ר׳ שילא אמרו חתן פטור · ברכות י״ג ע״ב: כוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע
השאלה במשפט אחד: מניין שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה?
הולכי דרכים ביום. כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער:
כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך
הפטור של הולכי דרכים נלמד מ״תשבו כעין תדורו״: ישיבת הסוכה דומה לדירה בבית. כל השנה אדם גר בביתו ובכל זאת יוצא לדרך, ולכן גם בחג אינו צריך להימנע מנסיעה.
וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער
מאותו מקור נלמד גם פטור המצטער: אדם אינו גר במקום שמצער אותו, ולכן גם בסוכה המצטער פטור.
החידוש: ״תשבו כעין תדורו״ הוא מקור אחד לשני פטורים: הולכי דרכים ומצטער.
״תשבו כעין תדורו״. כמו שאדם יוצא לדרך גם כשהוא גר בביתו, כך בחג.
פטור המצטער, כי אדם אינו גר במקום שמצער אותו.
מקורות: סוכה כ״ה ע״ב–כ״ו ע״א: מצטער פטור מן הסוכה
השאלה במשפט אחד: מתי הולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה?
וחייבין בלילה. כשאדם לן בלילה ביישוב:
וחייבין בלילה. כשאדם לן בלילה ביישוב
הברייתא אומרת שהולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה. תוספות מסבירים: דווקא כשהוא לן בלילה במקום יישוב, שבו יש סוכה או אפשר לעשות סוכה.
כשאדם לן בלילה ביישוב
גם זה לפי ״תשבו כעין תדורו״. מי שלן בדרך, מחוץ ליישוב, לא היה נמנע מכך גם כל השנה, ולכן גם אז הוא פטור.
החידוש: החיוב בלילה הוא רק כשהוא לן במקום יישוב.
כשהוא לן בלילה במקום יישוב.
השאלה במשפט אחד: האם רבא, שאומר ״פרצה קוראה לגנב״, חולק על הדרשה ״תשבו כעין תדורו״?
פרצה קוראה לגנב. לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין (סוכה דף כח:):
פרצה קוראה לגנב
אביי פוטר את שומרי הגנות מ״תשבו כעין תדורו״. רבא נותן טעם אחר: ״פרצה קוראה לגנב״. אם השומר יושב בסוכה, הגנב יראה אותו ויגנוב מצד אחר. האם רבא אינו מקבל את הדרשה?
לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין
לא. ״תשבו כעין תדורו״ היא ברייתא (כ״ח ע״ב), ורבא אינו חולק עליה. הוא רק סובר שבשומרי גנות יש טעם אחר לפטור.
החידוש: רבא מקבל את ״תשבו כעין תדורו״, כי זו ברייתא. הוא רק מוסיף טעם אחר לפטור השומרים.
כי זו ברייתא (כ״ח ע״ב), ואמורא אינו חולק על ברייתא.
שומר ערמת פירות, שנמצאת לפניו תמיד. לרבא אין ״פרצה קוראה לגנב״, ולכן הוא חייב.
מקורות: סוכה כ״ח ע״ב
השאלה של הסוגיה בעיון: מה קורה כשאפשר לקיים את שתי המצוות? החוברת של משרד החינוך מביאה את השיטות האלה (מקורות 1–6).
| שיטה | למה העוסק פטור? | אם אפשר לקיים את שתיהן | מקור |
|---|---|---|---|
| רש״י | טרדה: מי שלבו טרוד במצוה ״אינו יכול לעסוק בשנים כאחד״. | כונס אלמנה ״יכול לקיים את שתיהן״, ולכן חייב. | רש״י כ״ה ע״א, ד״ה טריד, ד״ה כונס אלמנה; כ״ו ע״א, ד״ה הולכים |
| תוספות | פטור רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה. | חייב בשתיהן, כמו מי שלובש ציצית ומניח תפילין. | תוס׳ כ״ה ע״א ד״ה שלוחי מצוה; י׳ ע״ב ד״ה שלוחי |
| ר״ן | מי שעוסק במלאכתו של מקום לא חויב לטרוח במצוה אחרת. יש הבדל בין ״עוסק״ במצוה ל״מקיים״ מצוה. | פטור גם כשאפשר. אבל אם אינו צריך לטרוח כלל, ראוי לקיים את שתיהן: ״מהיות טוב אל יקרא רע״. | ר״ן על הרי״ף, סוכה י״א ע״א |
| ריטב״א | כשהוא פטור מן המצוה השנייה, היא אצלו כדבר של רשות. | אסור לו להניח את המצוה שבה הוא עוסק, אפילו בשביל מצוה גדולה ממנה. | ריטב״א סוכה כ״ה ע״א |
שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
הגמרא לומדת את הכלל ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ מקריאת שמע ומפסח שני, ומסבירה שצריך את שניהם. אילו היה כתוב רק המקור מפסח שני, איזו טעות הייתה אפשרית?
זו הטעות שנובעת מקריאת שמע לבדה: שם אין כרת, ולכן אפשר היה לחשוב שבמצוה חמורה לא נפטרים.
זה ה״צריכא״: בקריאת שמע זמן החיוב כבר הגיע ובכל זאת העוסק פטור, ולכן צריך את שני המקורות.
הגמרא אינה מזכירה הבחנה כזו; ״צריכא״ עוסק בזמן המצוה ובכרת.
הפטור בלילה נלמד מברייתא נפרדת על ההולכים לדבר מצוה, ואינו הסיבה לצורך בשני המקורות.
הגמרא מקשה: אם כל טרדה פוטרת, גם מי שטבעה ספינתו בים יהיה פטור מהמצוות. כיצד היא מתרצת?
הגמרא מקשה דווקא מן האבל, שחייב בכל המצוות חוץ מתפילין. גודל הצער אינו המבחן, ולכן אין פטור כללי.
המבחן בגמרא הוא סוג הטרדה, מצוה או רשות, ולא מידת המניעה בפועל.
הפטור בטרדה אינו מוגבל להולכים בדרך; הוא תלוי באופי הטרדה.
ספינה שטבעה היא טרדת רשות ואינה פוטרת, כמו האבל שחייב בכל המצוות חוץ מתפילין.
אברהם יצא ביום ללמוד תורה אצל רבו, ובלילה הוא חונה בעיר שיש בה סוכה פנויה שבה יכול לשבת בלי טרחה. מה דינו לפי רש״י ולפי התוספות?
ההפך: רש״י פוטר משום הטרדה, והתוספות מחייבים כשאפשר לקיים את שתיהן.
זה נכון לרש״י; התוספות מקשים ״אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין״ ומחייבים כשאין טרחה.
רש״י פוטר משום הטרדה במחשבת המצוה ובתיקוניה; התוספות מחייבים כשאפשר לקיים את שתי המצוות.
הברייתא קובעת שההולכים לדבר מצוה פטורים גם בלילה, ולכן אין לחייב רק משום שהלילה הגיע.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
הדין ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ נלמד מ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״. הסבר כיצד, על פי מהלך הגמרא.
רב הונא: ״כדרך״. כמו שהדרך היא רשות, החיוב הוא כשאדם עסוק בענייניו. לקושיה ״מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה״ עונה הגמרא: אילו כך, היה כתוב ״בשבת ובלכת״. ״בלכתך״ פירושו ״בלכת דידך״, בדרך שלך, ולא בדרך של מצוה.
הגמרא למדה את הדין גם מפסח שני. מה הצורך בשני מקורות?
״צריכא״. מפסח בלבד הייתי אומר שפטורים רק כי זמן הפסח עדיין לא הגיע כשהתחילו במצוה, ובקריאת שמע הזמן כבר הגיע. מקריאת שמע בלבד הייתי אומר שפטורים רק כי אין בה כרת, ובפסח יש כרת.
מה ההבדל בין ״טירדא דמצוה״ ל״טירדא דרשות״? הבא דוגמה לכל אחת מן הגמרא.
טרדה של מצוה פוטרת, כמו החתן. טרדה של רשות אינה פוטרת, כמו מי שספינתו טבעה, או אבל שחייב בכל המצוות חוץ מתפילין.
מה החידוש של המשנה בדין שלוחי מצוה, על פי רש״י?
שהם פטורים ״אפילו בשעת חנייתן״. בשעת ההליכה גם הולך לדבר הרשות פטור. רש״י בכ״ו ע״א מסביר שהם טרודים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה.
אדם יכול לקיים את שתי המצוות בלי טרחה. מה הדין לפי התוספות ולפי הר״ן?
לפי התוספות חייב, כי הפטור הוא רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה (ציצית ותפילין; פרוטה דרב יוסף). לפי הר״ן העוסק פטור גם כשאפשר, אבל כשאין טרחה כלל ראוי לקיים את שתיהן: ״מהיות טוב אל יקרא רע״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).