מצב מורהאזור המוריםאיך משתמשים בכיתהיציאה
מַהֲלָכִיםלומדים גמרא צעד אחר צעד
סוגיה בעיון 1 · שאלון 6281

שְׁלוּחֵי מִצְוָה: הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה

בתכנית תושב״ע

סוכה כ״ה ע״א–כ״ו ע״א · פרק ב׳, הישן

המשנה קובעת ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. הגמרא מוצאת לכך מקור בקריאת שמע ומקור נוסף בפסח שני, ומבררת איזו טרדה פוטרת. בסוגיה בעיון הראשונים נחלקים: האם הפטור קיים גם כשאפשר לקיים את שתי המצוות?

הסוגיה בסרטונים

אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.

אורך: 3:45 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה

תמליל הסרטון · מסונכרן לסרטון: לחיצה על משפט קופצת אליו

תיק 1 · שְׁלוּחֵי מִצְוָה

אורך: 3:45 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה

תמליל הסרטון · מסונכרן לסרטון: לחיצה על משפט קופצת אליו

תיק 2 · מֵהָתָם נָפְקָא

הסוגיה בקצרה

תרשים הסוגיה

מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.

מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.

מציג את התרשים שלב אחרי שלב, במסך מלא (למורים בלבד)
  1. מִשְׁנָהכ״ה ע״א

    שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה

    מי שיצא לדרך בשביל מצוה פטור מן הסוכה.

  2. הגמרא מחפשת מקור מן התורה לדין המשנה.

  3. ״בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ״ - פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״ - פְּרָט לְחָתָן

    הפסוק של קריאת שמע מלמד שמי שעוסק במצוה פטור מקריאת שמע. החתן פטור גם הוא, כי הוא טרוד במצוה.

  4. מַאי מַשְׁמַע

    אָמַר רַב הוּנָא: כְּדֶרֶךְ. מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת

    החיוב בקריאת שמע הוא כשאדם עסוק בענייניו, כמו ההולך בדרך לסחורה. מי שעוסק במצוה יוצא מן הכלל.

  5. קֻשְׁיָה

    מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה, וְקָא אָמַר רַחֲמָנָא לִיקְרֵי!

    אולי ״בדרך״ כולל גם את מי שהולך לדבר מצוה, והתורה מחייבת גם אותו לקרוא?

  6. תֵּרוּץ

    בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִיחַיְּיבַתְּ, הָא בְּלֶכֶת דְּמִצְוָה - פְּטִירַתְּ

    אילו כך, היה כתוב ״בשבת ובלכת״. ״בשבתך״ ו״בלכתך״ פירושם בדרך שלך. בדרך של מצוה אתה פטור.

  7. טְרִידכ״ה ע״א

    טְרִיד / לָא טְרִיד

    הגמרא מבארת שהפטור תלוי בטרדה. מי שטרוד במצוה פטור, ומי שאינו טרוד חייב.

  8. קֻשְׁיָה

    טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם - דִּטְרִיד, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר?!

    אם כל טרדה פוטרת, גם מי שספינתו טבעה יהיה פטור. והרי אבל חייב בכל המצוות חוץ מתפילין.

  9. תֵּרוּץ

    הָכָא טְרִיד טִירְדָּא דְמִצְוָה, הָתָם טְרִיד טִירְדָּא דִרְשׁוּת

    רק טרדה של מצוה פוטרת. טרדה של רשות, כמו דאגה וצער, אינה פוטרת.

  10. מֵהָתָם נָפְקָאכ״ה ע״א–ע״ב

    וְהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא

    לכלל יש מקור נוסף. ״וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם״ (במדבר ט׳): הם עסקו במצוה ולכן היו פטורים מן הפסח. מי היו האנשים?

    • רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִינושאי ארונו של יוסף.
    • רַבִּי עֲקִיבָאמישאל ואלצפן, שעסקו בנדב ואביהוא.
    • רַבִּי יִצְחָקעוסקים במת מצוה, שהיום השביעי שלהם חל בערב פסח: ״בַּיּוֹם הַהוּא״ לא יכלו, ולמחרת יכלו.
  11. צְרִיכָא

    צריך את שני המקורות, כי מכל אחד לבדו אפשר היה לטעות.

    • מפסח בלבדהייתי אומר שהם פטורים רק משום שבשעה שהתחילו במצוה עדיין לא הגיע זמן הפסח. בקריאת שמע הזמן כבר הגיע.
    • מקריאת שמע בלבדהייתי אומר שהעוסק פטור רק משום שאין בקריאת שמע כרת. בפסח יש כרת.
  12. בָּרַיְיתָאכ״ו ע״א

    הוֹלְכִין לִדְבַר מִצְוָה - פְּטוּרִין בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה

    הולכי דרכים לדבר הרשות פטורים רק בשעה שהם בדרך. ההולכים לדבר מצוה פטורים גם בלילה, כשהם חונים. כך נהגו רב חסדא ורבה בר רב הונא, שישנו על שפת נהר סורא ואמרו ״שלוחי מצוה אנן ופטורין״.

מילים בארמית בסוגיה

ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.

106 מילים · הצגה והסתרה
המילהפירושהערה
מִימי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־מילת שאלה
עָסְקִינַןאנו עוסקים
קָאָזֵילהולך
קָאמציין פעולה מתרחשת עכשיוקא אכיל = אוכל כעת
רַחֲמָנָאהקדוש ברוך הוא (הרחמן); התורהפירושו: הרחמן
דִּידָךְשלךלדידך: לדעתך
מִיחַיְּיבַתְּאתה חייב
הָאזה, זאת; הריהא ... הא = זה ... וזה
פְּטִירַתְּאתה פטור
טְרִידטרוד, עסוק
הָכִיכך; כןהָכִי נַמִי = אכן כך
נָמֵיגם
הָכָאכאן
טִירְדָּאטרדה
הָתָםשםהפוך מ״הכא״ (כאן)
נָפְקָאיוצאת; נלמדתמהכא נפקא = מכאן נלמד
אַפֵּיאפילו (בקיצור אפי׳); פנים
אִיצְטְרִיכִינצרכושורש צרך
לְהוּלהם, להן
תְּרֵישני
קְרָאֵיפסוקים
אִיאםאִי הָכִי = אם כך
הֲוָההיה; נעשההֲוָה לֵיהּ = נחשב לו
כְּתִיבכתובמדכתיב = ממה שכתוב
חַדאחד
כֵּיוָןמכיון ש; מאחר שבדרך כלל: כיון ד־
לָאולא, אינו
בְּהֶדְיָאבפירוש; במפורש
קְרָאפסוקלא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול)
אָמֵינָאאני אומרהֲוָה אָמֵינָא = הייתי אומר
אֶלָּאאלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כךבפתיחת קושיה: אם כך, הרי
הִלְכָּךְלפיכך
יְתֵירָאמיותר, עודף
אַשְׁמְעִינַןהשמיע לנושורש שמע
מִסְתַּבְּרָאהגיוני; סביר
כִּיכמו; כאשרכִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה
פַּטְרֵיהּפטר אותו
אֲנַןאנחנו
רֵישׁראש; תחלהבריש = בתחילת
גָּלוּתָאגלותריש גלותא = ראש הגולה
מִשְׁמַעמשתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו
קָאָמַראומרקָא + אֲמַר
אָזְלִיהולכים
יְמָמָאיום
פְּטִירִיפטורים
קָתָנֵישונה (במשנה)קָא + תָּנֵי
בָּרַיְיתָאדברי תנאים שלא נכללו במשנה
עוֹבְדָּאמעשהמעובדא = ממעשה
בַּרבן; חוץ מבַּר מִ־ = חוץ מ־
אַמַּאימדוע; למה
אַטּוּוכי; בגללאַטּוּ = וכי משום; גזרה אטו = גזרה בגלל
מִיפְּטַרנפטר
גַּבֵּיאצל; לגבי
מְהַנֵּימועיללָא מְהַנֵּי = אֵינוֹ מוֹעִיל
לֵיהּלו
דְּלָאשלא, מפני שלאד + לא
שְׁכִיחָאמצוילא שכיחא: לא קורה הרבה
לְמֵיתַבלתת
רִיפְתָּאלחם
אִיֵּירִיעוסק, דן; מדוברשורש ארי; אִיֵּירִי בְּ = מדובר ב־
הַאיזה
גַּוְונָאסוג, אפן
מִיטְרְדִיטרודיםשורש טרד
הֲווֹהיושורש הוי
אִיצְטְרִיךְנצרך; היה צריךשורש צרך
סוּגְיָאסוגיה, נושא דיון
שְׁמַעְתִּיןהסוגיה שלנושמעתא + ין: הסוגיה כאן
עָסֵיקעוסקשורש עסק
שִׁילְהֵיסוף״בשילהי פרק״: בסוף הפרק
גִּרְסָאנוסח, גרסה
גִּירְסָאנוסח, גרסה
יָדְעִינַןאנחנו יודעיםשורש ידע
דִּילְמָאאולי; שמא
שָׁאנֵישונהשָׁאנֵי = שונה (הדבר)
מִיבְּעֵיצריך; היה צריךמִיבְּעֵי לֵיהּ = היה לו לכתוב
דַּעְתֵּיהּדעתו
לְקַמָּןבהמשך, להלן
כּוּלֵּיכלכּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם
עָלְמָאעולם; סתם (בעלמא)כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם
לִישָּׁנָאלשון
אִיקְּרוּנקראו
אָתָאבאעבר; לעומת ״אתי״ (הווה)
מֵימַרלומרמֵימַר אָמַר = הוא חושב בלבו
יָלְפִינַןאנחנו לומדים
מַאימה
שְׁנָאשונהמאי שנא: במה שונה
אָמְרִינַןאנו אומריםשורש אמר
דַּוְקָאבדיוק, רק
עָבְדִיעושים
אִיתישאִית לָן לְמֵימַר = יש לנו לומר
לַןלנו
מִיהוּאבל, מכל מקוםמילת קישור, בלשון תוספות
אַפּוֹקֵילהוציא, לשלולשורש נפק
אָתֵיבאהווה; לעומת ״אתא״ (עבר)
קָרֵיקורא; קורא בשם
לֵיתאין
הָנֵיאלהרבים של האי
קַשְׁיָאקשה; קושיה
קָסָבַרסוברקָא + סָבַר
חוֹדֵיהּלבדו, בפני עצמולְחוֹדֵיהּ = לבדו
קָאֵיעומד; מוסב על
כּוּלְּהוּכלם
אַחֲרִינֵיאחרים
מוֹדֵימודה
הַיְינוּזהו; כלומרלא כמו ׳היינו׳ בעברית
פִּירְקִיןפרקנו; הפרק הזה

רש״י

פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.

רש״י

ד״ה שלוחי מצוה

סוכה כ״ה ע״א

הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים:

מי הם שלוחי מצוה? מי שיצא לדרך בשביל מצוה. רש״י מביא שלוש דוגמאות, ובכולן הדרך עצמה היא חלק מקיום המצוה.

רש״י

ד״ה פטורין מן הסוכה

סוכה כ״ה ע״א

ואפי׳ בשעת חנייתן:

החידוש של המשנה: שלוחי מצוה פטורים גם כשהם עוצרים לנוח. מי שנמצא בדרך פטור ממילא, גם כשהוא בדרך לדבר הרשות. לכן לא היה צורך במשנה כדי לפטור את שלוחי המצוה בשעת ההליכה.

רש״י

ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן

סוכה כ״ה ע״א

ואע״ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה:

למה צריך שני פסוקים, אם גם החתן טרוד במצוה? מפסוק אחד היינו לומדים רק על מי שעושה מעשה של מצוה בידיו או הולך אליה. החתן אינו עושה מעשה, רק מחשבתו טרודה במצוה. לכן צריך פסוק מיוחד כדי ללמד שגם טרדה של מחשבה פוטרת.

רש״י

ד״ה טריד

סוכה כ״ה ע״א

לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד:

זה יסוד שיטת רש״י: התורה פטרה בגלל הטרדה. מי שלבו טרוד במצוה אחת אינו יכול לעסוק בשתיים כאחת.

רש״י

ד״ה כונס אלמנה לא טריד

סוכה כ״ה ע״א

ויכול לקיים את שתיהן:

המבחן הוא היכולת לקיים את שתי המצוות. מי שאינו טרוד יכול לקיים את שתיהן, ולכן הוא חייב.

רש״י

ד״ה הולכים לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה

סוכה כ״ו ע״א

אף על פי שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה:

ההולכים לדבר מצוה פטורים גם בלילה, אף שהם הולכים רק ביום. הסיבה: הם טרודים במחשבת המצוה ובהכנותיה. זו אותה סברת טרדה של רש״י בדף כ״ה.

רש״י

ד״ה שלוחי מצוה אנן

סוכה כ״ו ע״א

שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא:

רב חסדא ורבה בר רב הונא היו בדרך לבית ריש גלותא, כדי לשמוע את הדרשה בשבת של הרגל. זו הייתה המצוה שלהם, ולכן ישנו מחוץ לסוכה.

תוספות

לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.

תוספות

ד״ה שלוחי מצוה

סוכה כ״ה ע״א

השאלה במשפט אחד: אם שליח המצוה יכול לקיים גם את הסוכה, למה הוא פטור?

לשון התוספות

שלוחי מצוה. הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי׳ בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע״פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי׳ לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ׳ אין בין המודר (נדרים ד׳ לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע״פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות:

  1. פֵּרוּשׁ

    ...פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי' בקונטרס

    תוספות מביאים את פירוש רש״י (״הקונטרס״). שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה גם בשעה שהם חונים בדרך.

  2. רְאָיָה

    וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה

    ראיה ראשונה (כ״ו ע״א). מי שהולך ביום ובלילה פטור גם כשהוא בדרך לדבר הרשות, כמו שהברייתא שם אומרת. אם כן, ״הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה״ מדבר במי שהולך רק ביום. הוא פטור גם בלילה, כשהוא חונה.

  3. רְאָיָה

    ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא

    ראיה שנייה. רב חסדא ורבה בר רב הונא ישנו בלילה על שפת הנהר, מחוץ לסוכה, כי היו שלוחי מצוה.

  4. קֻשְׁיָה

    ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין

    אבל אם הם יכולים לקיים את שתי המצוות, למה הם פטורים? מי שלובש ציצית ומניח תפילין עוסק במצוה כל היום, ובכל זאת אינו נפטר משאר המצוות.

  5. רְאָיָה

    ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) ... פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא

    ראיה מנדרים ל״ג ע״ב. המודר הנאה מחברו מותר להחזיר לו אבידה. אמנם יש לו הנאה קטנה: ״פרוטה דרב יוסף״. בזמן שהוא עוסק באבידה הוא פטור מלתת פרוטה לעני. ובכל זאת מותר, כי המצב הזה ״לא שכיח״. אילו היה פטור מצדקה כל זמן שהאבידה בביתו, זה היה שכיח.

  6. מַסְקָנָה

    אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה

    מכאן שהפטור חל רק בשעה שאדם עוסק במצוה בפועל, למשל כששוטח את הטלית של האבידה או נותן מזון לבהמה. רק אז נדיר שיבוא עני באותו רגע.

  7. תֵּרוּץ

    וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות

    לכן גם בשלוחי מצוה מדובר במי שאם יטרח בסוכה, יתבטל מן המצוה שבה הוא עוסק. כך מוסבר גם הפטור בלילה. ובלשון התוספות בדף י׳ ע״ב: ״וכגון שהיו מתבטלים מן המצות אם היו מחזרין אחר סוכה אחרת״.

החידוש: העוסק במצוה פטור רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה. מי שיכול לקיים את שתיהן, חייב לקיים את שתיהן.

בדקו את עצמכם

1מהן שתי הראיות של התוספות לפירוש רש״י?

(1) הברייתא ״הולכין לדבר מצוה פטורין בין ביום ובין בלילה״. מי שהולך גם בלילה פטור אפילו לדבר הרשות, ולכן מדובר במי שהולך רק ביום, והוא פטור גם בלילה. (2) רב חסדא ורבה בר רב הונא, שישנו בלילה על שפת הנהר מחוץ לסוכה.

2למה מי שלובש ציצית ומניח תפילין אינו פטור משאר המצוות?

כי הוא יכול לקיים גם אותן. הפטור חל רק כשהמצוה השנייה מפריעה לראשונה.

3כיצד הגמרא בנדרים מסייעת לתוספות?

הגמרא אומרת ש״פרוטה דרב יוסף״ אינה שכיחה. אילו שומר האבידה היה פטור מצדקה כל זמן שהאבידה בביתו, זה היה שכיח. מכאן שהוא פטור רק בשעה שהוא מטפל באבידה בפועל.

4למה ההולכים לדבר מצוה פטורים מן הסוכה בלילה, אף שהם הולכים רק ביום?

כי אילו היו צריכים לטרוח ולחפש סוכה, היו מתבטלים מן המצוה שבשבילה יצאו לדרך.

מקורות: נדרים ל״ג ע״ב: פרוטה דרב יוסף · תוספות סוכה י׳ ע״ב, ד״ה שלוחי מצוה אנן

תוספות

ד״ה ובלכתך

סוכה כ״ה ע״א

השאלה במשפט אחד: מאיזו מילה בפסוק נלמד העוסק במצוה, ומאיזו נלמד החתן?

לשון התוספות

ובלכתך בדרך פרט לחתן. ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד איצטריך תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא מחשב בבעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה כך פי׳ בקונטרס וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק ובשילהי פ״ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך דגרס התם בשבתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה וגירסא זו נראה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמיחייבת בק״ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו אע״פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתוביה דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו:

  1. פֵּרוּשׁ

    איצטריך תרי קראי ... כך פי' בקונטרס

    תוספות מביאים את רש״י: צריך שני פסוקים. מפסוק אחד היינו לומדים רק על מי שעושה מעשה של מצוה או הולך אליה. החתן אינו עושה מעשה, רק מחשבתו טרודה במצוה, ולכן צריך פסוק נוסף.

  2. קֻשְׁיָה

    וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק

    הקושי: בגרסה שלפנינו ״בשבתך״ פוטר את העוסק במצוה, ו״ובלכתך״ פוטר את החתן. אבל בהמשך הסוגיה רב הונא לומד את פטור העוסק במצוה מ״ובלכתך״: ״כדרך״, ״בלכת דידך״.

  3. רְאָיָה

    ובשילהי פ"ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך

    בברכות י״א ע״א הגרסה הפוכה. שם כתוב ״בשבתך״ פרט לחתן, ו״ובלכתך בדרך״ פרט לעוסק במצוה.

  4. מַסְקָנָה

    וגירסא זו נראה ... בלכת דידך ולא בלכת מצוה

    תוספות מעדיפים את הגרסה שבברכות, כי כך הפסוק משמע. ״בשבתך״: בישיבה שלך אתה חייב, ולא בישיבה של מצוה, כמו החתן שיושב וטרוד במחשבת המצוה. ״ובלכתך״: בהליכה שלך, ולא בהליכה של מצוה. זו בדיוק הדרשה של הסוגיה.

  5. סְבָרָה

    ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה

    ולמה צריך את שני הפסוקים גם לפי הגרסה הזו? מן החתן לבדו לא היינו לומדים על שאר העוסקים במצוה. אולי החתן שונה, כי קשה לו להסיר את הטרדה מלבו. מי שטרוד בדבר של רשות, לעומת זאת, צריך ליישב את דעתו.

החידוש: לפי תוספות, ״בשבתך״ פוטר את החתן ו״ובלכתך״ פוטר את העוסק במצוה. כך הברייתא מתאימה לדרשת ״בלכת דידך״ שבסוגיה.

בדקו את עצמכם

1מה הקושי של התוספות בגרסה שלפנינו?

הגרסה שלפנינו לומדת את העוסק במצוה מ״בשבתך״, אבל בהמשך הסוגיה הוא נלמד מ״ובלכתך״ (״כדרך״, ״בלכת דידך״).

2איזו גרסה תוספות מעדיפים, ולמה?

את הגרסה שבברכות י״א ע״א, שבה ״בשבתך״ פרט לחתן ו״ובלכתך״ פרט לעוסק במצוה. כך משמע הפסוק, וכך מתאים לסוגיה.

3לפי תוספות, למה אי אפשר ללמוד את שאר העוסקים במצוה מן החתן?

אולי החתן שונה, כי קשה לו במיוחד להסיר את הטרדה מלבו.

מקורות: ברכות י״א ע״א · רש״י סוכה כ״ה ע״א, ד״ה ובלכתך בדרך פרט לחתן

תוספות

ד״ה שהרי

סוכה כ״ה ע״א

השאלה במשפט אחד: אם אבל פטור מתפילין, למה הוא לא פטור משאר המצוות?

לשון התוספות

שהרי נאמר בהן פאר. לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמיחייבת אבל כולי עלמא פטירי והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות דשאני תפילין דאיקרו פאר וא״ת ומאי שנא גבי תפילין דאמרינן דדוקא ליחזקאל קאמר ליה ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה אמרינן פ״ק דמועד קטן (דף טו.) אבל אסור בת״ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דעבדי שאר אבלים כיחזקאל ויש לומר דבדברי תורה ששינה בו הכתוב מכ״ע אית לן למימר משום דאבל אסור בדברי תורה אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו:

  1. פֵּרוּשׁ

    לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך

    המקור לפטור האבל מתפילין הוא הפסוק ביחזקאל. הנביא היה אבל, והקב״ה אמר לו ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״. אתה חייב, ושאר האבלים פטורים.

  2. קֻשְׁיָה

    והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר

    הלשון ״שהרי נאמר בהן פאר״ נשמעת כמו נימוק. כאילו האבל פטור משום שהתפילין הם פאר, ומי שמתפאר מראה שאינו אבל.

  3. תֵּרוּץ

    לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות

    המילה ״פאר״ באה רק להסביר למה אין ללמוד מכאן פטור משאר המצוות. התפילין שונות, כי הן נקראות פאר. זה חשוב לסוגיה: הגמרא מוכיחה מן האבל שטרדה של רשות אינה פוטרת.

  4. קֻשְׁיָה

    וא"ת ומאי שנא גבי תפילין ... וגבי תלמוד תורה ... דעבדי שאר אבלים כיחזקאל

    ואם תאמר: בתפילין אומרים שהציווי ליחזקאל מיוחד לו, ושאר האבלים פטורים. ואילו בתלמוד תורה (מועד קטן ט״ו ע״א) לומדים מ״הֵאָנֵק דֹּם״ שנאמר ליחזקאל, ששאר האבלים נוהגים כמוהו ואסורים בדברי תורה. מה ההבדל?

  5. תֵּרוּץ

    ויש לומר ... אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו

    בדברי תורה הכתוב ציווה את יחזקאל לנהוג כאבל (לשתוק), ולכן לומדים ממנו על כל האבלים. בתפילין הכתוב ציווה אותו לנהוג אחרת מאבל. עצם הצורך לצוות עליו מראה שבלי הציווי האבל אסור. לכן שאר האבלים פטורים.

החידוש: פטור האבל מתפילין נלמד מפסוק מיוחד ביחזקאל, ולא מסברת טרדה. לכן אין ללמוד ממנו פטור משאר המצוות, והראיה של הגמרא נשארת: טרדא דרשות אינה פוטרת.

בדקו את עצמכם

1מה המקור לפטור האבל מתפילין?

הפסוק ״פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ״ שנאמר ליחזקאל. מכך שהוצרך לצוות עליו, לומדים ששאר האבלים פטורים.

2לפי התוספות, מה תפקיד המילה ״פאר״ בדברי הגמרא?

להסביר למה אין ללמוד מן התפילין פטור משאר המצוות. התפילין שונות, כי הן נקראות פאר.

3מה ההבדל בין תפילין לתלמוד תורה אצל האבל?

בתלמוד תורה יחזקאל נצטווה לנהוג כאבל, ולכן כל האבלים כמוהו. בתפילין נצטווה לנהוג אחרת מאבל, ולכן הציווי מיוחד לו.

מקורות: מועד קטן ט״ו ע״א · יחזקאל כ״ד, י״ז

תוספות

ד״ה אין

סוכה כ״ה ע״ב

השאלה במשפט אחד: מה לומדים התוספות מן המשפט ״אין שמחה אלא בחופה״ לגבי הברכות בימי המשתה, ומהי ״חופה״?

לשון התוספות

אין שמחה אלא בחופה. משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו אפי׳ כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ובפ״ק דכתובות (דף ז: ושם) אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים משמע דוקא במקום חופה דהוא בית חתנים ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה וצריך לדקדק מה היא חופה דאי במקום שברכו תחלה ברכת נישואין קרי ליה חופה פעמים שאפי׳ ברחוב העיר מברכין אותה כשהעם מרובין ואין יכולין ליכנס בבית אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ולא מקום העשוי לאקראי בעלמא ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה:

  1. פֵּרוּשׁ

    משמע מכאן דאם יצא חתן מחופתו ... אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים

    הגמרא שאלה למה החתן ובני החופה פטורים מן הסוכה, והרי אפשר לשמוח בסוכה. התשובה: ״אין שמחה אלא בחופה״. תוספות לומדים מכאן הלכה: אם החתן יצא ממקום החופה והלך לסעוד בבית אחר, אין מברכים שם ״שהשמחה במעונו״ ולא ברכת חתנים, כי השמחה קשורה למקום החופה.

  2. רְאָיָה

    ובפ״ק דכתובות אמרינן נמי מברכין ברכת חתנים בבית חתנים

    ראיה: בכתובות ז׳ ע״ב נאמר ״מברכין ברכת חתנים בבית חתנים״. משמע שדווקא במקום החופה, שהוא ״בית חתנים״.

  3. קֻשְׁיָה

    ומיהו אין ראיה משם דדלמא לאפוקי מדרבי יהודה קא אתי

    אבל אין זו ראיה מוכרחת. ייתכן שהמשפט שם בא רק לשלול את דעת רבי יהודה, שמברכים גם בבית האירוסין.

  4. סְבָרָה

    וצריך לדקדק מה היא חופה ... פעמים שאפי׳ ברחוב העיר מברכין אותה

    אם כן צריך להגדיר מהי ״חופה״. אי אפשר לומר שהיא המקום שבו בירכו את ברכות הנישואין בפעם הראשונה, כי לפעמים מברכים אותן אפילו ברחוב, כשהקהל גדול ואין מקום בבית.

  5. מַסְקָנָה

    אלא מקום עיקר ישיבת חתן וכלה קרי ליה חופה ... ושם מברכין ברכת חתנים כל שבעה

    המסקנה: ״חופה״ היא המקום הקבוע שבו יושבים בני הזוג בימי המשתה, ולא מקום מזדמן. שם מברכים ברכת חתנים כל שבעת הימים.

החידוש: ״אין שמחה אלא בחופה״ קובע גם את מקום הברכות: ברכת חתנים ו״שהשמחה במעונו״ נאמרות במקום הקבוע של בני הזוג, ולא בכל מקום שבו סועדים.

בדקו את עצמכם

1מה ההלכה שתוספות לומדים מ״אין שמחה אלא בחופה״?

אם החתן יצא ממקום החופה לסעוד בבית אחר, אין מברכים שם ״שהשמחה במעונו״ ולא ברכת חתנים.

2למה אי אפשר להגדיר ״חופה״ כמקום שבו בירכו בתחילה?

כי לפעמים מברכים את ברכות הנישואין אפילו ברחוב, כשהקהל גדול.

3מהי ״חופה״ לפי מסקנת התוספות?

המקום הקבוע שבו יושבים בני הזוג, ולא מקום מזדמן.

מקורות: כתובות ז׳ ע״ב

תוספות

ד״ה חתן

סוכה כ״ו ע״א

השאלה במשפט אחד: למה לפי רבי שילא החתן פטור מקריאת שמע ושאר בני החופה חייבים?

לשון התוספות

חתן פטור מקריאת שמע. דטריד ושאר בני חופה חייבין לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה כדפירש בקונט׳ וקשיא דאי לית להו א״כ יתחייב חתן בסוכה ומשמע דבחתן פוטר יותר מת״ק לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו כלל אפי׳ בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה יכולין לכוין ואקריאת שמע לחודיה קאי ובכולהו אחריני מודי לת״ק:

  1. פֵּרוּשׁ

    חתן פטור מקריאת שמע. דטריד ושאר בני חופה חייבין

    תנא קמא: החתן, השושבינים וכל בני החופה פטורים מתפילה ומתפילין, וחייבים בקריאת שמע. רבי שילא: החתן פטור גם מקריאת שמע, כי הוא טרוד, ושאר בני החופה חייבים.

  2. שִׁיטָה

    לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה כדפירש בקונט׳

    רש״י: התנאים האלה אינם סוברים ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״. לכן השושבינים ובני החופה, שעוסקים בשמחת החתן, חייבים, ורק החתן פטור, כי הוא טרוד ממש.

  3. קֻשְׁיָה

    וקשיא דאי לית להו א״כ יתחייב חתן בסוכה

    קושיה ראשונה: אם אין להם הכלל, גם החתן היה צריך להיות חייב בסוכה. והרי שנינו שהחתן ובני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה.

  4. קֻשְׁיָה

    ומשמע דבחתן פוטר יותר מת״ק

    קושיה שנייה: מלשון רבי שילא משמע שהוא פוטר את החתן יותר מתנא קמא. תנא קמא מחייב בקריאת שמע, ורבי שילא פוטר. אם כן הוא אינו מצמצם את הפטור, אלא מרחיב אותו.

  5. תֵּרוּץ

    לכך נראה דקסבר חתן אין יכול לכוין דעתו כלל אפי׳ בפסוק ראשון

    לכן תוספות מפרשים: כולם מקבלים את הכלל. המחלוקת היא אם החתן יכול לכוון. בקריאת שמע צריך כוונה לפחות בפסוק הראשון. לתנא קמא כולם יכולים לכוון בפסוק אחד, ולכן חייבים. לרבי שילא החתן אינו יכול לכוון אפילו בפסוק הראשון, ושאר בני החופה יכולים.

  6. מַסְקָנָה

    ואקריאת שמע לחודיה קאי ובכולהו אחריני מודי לת״ק

    רבי שילא מדבר רק על קריאת שמע. בתפילה ובתפילין הוא מודה לתנא קמא שכולם פטורים.

החידוש: לפי רש״י רבי שילא חולק על הכלל ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״. לפי תוספות כולם מקבלים את הכלל, והמחלוקת היא במציאות: האם החתן יכול לכוון את דעתו בפסוק הראשון של קריאת שמע.

בדקו את עצמכם

1מה ההבדל בין תנא קמא לרבי שילא בדין קריאת שמע?

לתנא קמא החתן ובני החופה חייבים בקריאת שמע. לרבי שילא החתן פטור, ושאר בני החופה חייבים.

2מהן שתי הקושיות של התוספות על פירוש רש״י?

(1) אם התנאים אינם סוברים ״העוסק במצוה פטור״, החתן היה חייב בסוכה. (2) מלשון רבי שילא משמע שהוא פוטר את החתן יותר מתנא קמא, ולא פחות.

3לפי תוספות, במה נחלקו תנא קמא ורבי שילא?

האם החתן יכול לכוון בפסוק הראשון של קריאת שמע. לתנא קמא כן, ולכן חייב; לרבי שילא לא, ולכן פטור.

מקורות: רש״י סוכה כ״ו ע״א, ד״ה משום ר׳ שילא אמרו חתן פטור · ברכות י״ג ע״ב: כוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע

תוספות

ד״ה הולכי

סוכה כ״ו ע״א

השאלה במשפט אחד: מניין שהולכי דרכים פטורים מן הסוכה?

לשון התוספות

הולכי דרכים ביום. כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער:

  1. פֵּרוּשׁ

    כל זה נפקא מתשבו כעין תדורו שכשם שאדם בביתו אינו נמנע מלצאת לדרך

    הפטור של הולכי דרכים נלמד מ״תשבו כעין תדורו״: ישיבת הסוכה דומה לדירה בבית. כל השנה אדם גר בביתו ובכל זאת יוצא לדרך, ולכן גם בחג אינו צריך להימנע מנסיעה.

  2. סְבָרָה

    וכן מצטער דפטרו לעיל מן הסוכה היינו מתשבו כעין תדורו דאין אדם דר במקום שמצטער

    מאותו מקור נלמד גם פטור המצטער: אדם אינו גר במקום שמצער אותו, ולכן גם בסוכה המצטער פטור.

החידוש: ״תשבו כעין תדורו״ הוא מקור אחד לשני פטורים: הולכי דרכים ומצטער.

בדקו את עצמכם

1מה המקור לפטור הולכי דרכים, לפי התוספות?

״תשבו כעין תדורו״. כמו שאדם יוצא לדרך גם כשהוא גר בביתו, כך בחג.

2איזה פטור נוסף נלמד מאותו מקור?

פטור המצטער, כי אדם אינו גר במקום שמצער אותו.

מקורות: סוכה כ״ה ע״ב–כ״ו ע״א: מצטער פטור מן הסוכה

תוספות

ד״ה וחייבין

סוכה כ״ו ע״א

השאלה במשפט אחד: מתי הולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה?

לשון התוספות

וחייבין בלילה. כשאדם לן בלילה ביישוב:

  1. פֵּרוּשׁ

    וחייבין בלילה. כשאדם לן בלילה ביישוב

    הברייתא אומרת שהולכי דרכים ביום חייבים בסוכה בלילה. תוספות מסבירים: דווקא כשהוא לן בלילה במקום יישוב, שבו יש סוכה או אפשר לעשות סוכה.

  2. סְבָרָה

    כשאדם לן בלילה ביישוב

    גם זה לפי ״תשבו כעין תדורו״. מי שלן בדרך, מחוץ ליישוב, לא היה נמנע מכך גם כל השנה, ולכן גם אז הוא פטור.

החידוש: החיוב בלילה הוא רק כשהוא לן במקום יישוב.

בדקו את עצמכם

1לפי התוספות, מתי הולך דרכים ביום חייב בסוכה בלילה?

כשהוא לן בלילה במקום יישוב.

תוספות

ד״ה פרצה

סוכה כ״ו ע״א

השאלה במשפט אחד: האם רבא, שאומר ״פרצה קוראה לגנב״, חולק על הדרשה ״תשבו כעין תדורו״?

לשון התוספות

פרצה קוראה לגנב. לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין (סוכה דף כח:):

  1. קֻשְׁיָה

    פרצה קוראה לגנב

    אביי פוטר את שומרי הגנות מ״תשבו כעין תדורו״. רבא נותן טעם אחר: ״פרצה קוראה לגנב״. אם השומר יושב בסוכה, הגנב יראה אותו ויגנוב מצד אחר. האם רבא אינו מקבל את הדרשה?

  2. תֵּרוּץ

    לאו משום דלית ליה לרבא דרשה דתשבו כעין תדורו דברייתא היא לקמן בפירקין

    לא. ״תשבו כעין תדורו״ היא ברייתא (כ״ח ע״ב), ורבא אינו חולק עליה. הוא רק סובר שבשומרי גנות יש טעם אחר לפטור.

החידוש: רבא מקבל את ״תשבו כעין תדורו״, כי זו ברייתא. הוא רק מוסיף טעם אחר לפטור השומרים.

בדקו את עצמכם

1למה אי אפשר לומר שרבא חולק על ״תשבו כעין תדורו״?

כי זו ברייתא (כ״ח ע״ב), ואמורא אינו חולק על ברייתא.

2מה ההבדל המעשי בין אביי לרבא בגמרא?

שומר ערמת פירות, שנמצאת לפניו תמיד. לרבא אין ״פרצה קוראה לגנב״, ולכן הוא חייב.

מקורות: סוכה כ״ח ע״ב

השיטות בסוגיה בעיון

השאלה של הסוגיה בעיון: מה קורה כשאפשר לקיים את שתי המצוות? החוברת של משרד החינוך מביאה את השיטות האלה (מקורות 1–6).

שיטהלמה העוסק פטור?אם אפשר לקיים את שתיהןמקור
רש״יטרדה: מי שלבו טרוד במצוה ״אינו יכול לעסוק בשנים כאחד״.כונס אלמנה ״יכול לקיים את שתיהן״, ולכן חייב.רש״י כ״ה ע״א, ד״ה טריד, ד״ה כונס אלמנה; כ״ו ע״א, ד״ה הולכים
תוספותפטור רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה.חייב בשתיהן, כמו מי שלובש ציצית ומניח תפילין.תוס׳ כ״ה ע״א ד״ה שלוחי מצוה; י׳ ע״ב ד״ה שלוחי
ר״ןמי שעוסק במלאכתו של מקום לא חויב לטרוח במצוה אחרת. יש הבדל בין ״עוסק״ במצוה ל״מקיים״ מצוה.פטור גם כשאפשר. אבל אם אינו צריך לטרוח כלל, ראוי לקיים את שתיהן: ״מהיות טוב אל יקרא רע״.ר״ן על הרי״ף, סוכה י״א ע״א
ריטב״אכשהוא פטור מן המצוה השנייה, היא אצלו כדבר של רשות.אסור לו להניח את המצוה שבה הוא עוסק, אפילו בשביל מצוה גדולה ממנה.ריטב״א סוכה כ״ה ע״א

שאלות לחשיבה

שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.

שלוחי מצוה

  1. למה הגמרא לא מסתפקת במשנה ושואלת ״מנא הני מילי״?
  2. מה ההבדל בין ״בלכתך״ ל״בלכת״? מה מוסיפה האות ך?
  3. מי שטרוד במצוה, האם הוא פטור גם ממצוות שאינן קשורות לדרך?

מהתם נפקא

  1. מה ההבדל בין ״מהכא נפקא״ ל״מהתם נפקא״?
  2. איך לוח השנה של ניסן פותר את השאלה מי היו האנשים?
  3. מה מלמד רש״י על מצוה קלה הבאה לידך?

בודקים את עצמנו

3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.

  1. הגמרא לומדת את הכלל ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ מקריאת שמע ומפסח שני, ומסבירה שצריך את שניהם. אילו היה כתוב רק המקור מפסח שני, איזו טעות הייתה אפשרית?

  2. הגמרא מקשה: אם כל טרדה פוטרת, גם מי שטבעה ספינתו בים יהיה פטור מהמצוות. כיצד היא מתרצת?

  3. אברהם יצא ביום ללמוד תורה אצל רבו, ובלילה הוא חונה בעיר שיש בה סוכה פנויה שבה יכול לשבת בלי טרחה. מה דינו לפי רש״י ולפי התוספות?

שאלות בסגנון בגרות

בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.

  1. הדין ״העוסק במצוה פטור מן המצוה״ נלמד מ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״. הסבר כיצד, על פי מהלך הגמרא.

    תשובה

    רב הונא: ״כדרך״. כמו שהדרך היא רשות, החיוב הוא כשאדם עסוק בענייניו. לקושיה ״מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה״ עונה הגמרא: אילו כך, היה כתוב ״בשבת ובלכת״. ״בלכתך״ פירושו ״בלכת דידך״, בדרך שלך, ולא בדרך של מצוה.

  2. הגמרא למדה את הדין גם מפסח שני. מה הצורך בשני מקורות?

    תשובה

    ״צריכא״. מפסח בלבד הייתי אומר שפטורים רק כי זמן הפסח עדיין לא הגיע כשהתחילו במצוה, ובקריאת שמע הזמן כבר הגיע. מקריאת שמע בלבד הייתי אומר שפטורים רק כי אין בה כרת, ובפסח יש כרת.

  3. מה ההבדל בין ״טירדא דמצוה״ ל״טירדא דרשות״? הבא דוגמה לכל אחת מן הגמרא.

    תשובה

    טרדה של מצוה פוטרת, כמו החתן. טרדה של רשות אינה פוטרת, כמו מי שספינתו טבעה, או אבל שחייב בכל המצוות חוץ מתפילין.

  4. מה החידוש של המשנה בדין שלוחי מצוה, על פי רש״י?

    תשובה

    שהם פטורים ״אפילו בשעת חנייתן״. בשעת ההליכה גם הולך לדבר הרשות פטור. רש״י בכ״ו ע״א מסביר שהם טרודים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה.

  5. אדם יכול לקיים את שתי המצוות בלי טרחה. מה הדין לפי התוספות ולפי הר״ן?

    תשובה

    לפי התוספות חייב, כי הפטור הוא רק כשהמצוה השנייה תבטל אותו מן הראשונה (ציצית ותפילין; פרוטה דרב יוסף). לפי הר״ן העוסק פטור גם כשאפשר, אבל כשאין טרחה כלל ראוי לקיים את שתיהן: ״מהיות טוב אל יקרא רע״.

מונחי הדיון בסוגיה

סיימתם לחזור על הסוגיה?

אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.

כל מה שיש על הדף
הצעד הבא בפרקחוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶםסוכה כ״ו ע״א · סרטון 3:32 דק׳

מקורות

לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).