ד״ה בסיב
סוכה ל״ו ע״באוליר״ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים:
הסיב הוא מעין רשת סיבים שגדלה מסביב לגזע הדקל ונכרכת סביבו.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
פרק ג׳, לולב הגזול · שאלון 6281
במה אוגדים את הלולב? לרבי יהודה רק במינו, ולרבי מאיר אפילו בחוט. רבא מסביר את טעמו של רבי יהודה, ומוכיח מסוכה שגם סיב הדקל ועיקר הדקל נחשבים ״מינו״. בדרך הגמרא מבררת את שיטת רבי יהודה שאין סוכה אלא בארבעת המינים.
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 4:34 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
פותחים גמרא. מסכת סוכה. פרק שלישי - ״לולב הגזול״. דף ל״ו עמוד ב׳, ודף ל״ז. והסוגיה: במה אוגדים את הלולב - ומה חוצץ בין היד למצוה?
במשימה הקודמת: אתרוג פגום - מה פוסל, ומה לא. ועכשיו - המשנה: ״אין אוגדין את הלולב אלא במינו - דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו במשיחה״ - בחבל. אמר רבי מאיר: ״מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב!״ ״אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה״. המעטפה הבאה.
רש״י: גימוניות - ״חוטי זהב כפופין״. והאגד שלמטה - ״לשם מצות אגד״. והזהב - ״לנוי בעלמא״. ומה נחשב ״מינו״? אמר רבא: ״אפילו בסיב, אפילו בעיקרא דדיקלא״. רש״י: סיב - ״שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו״. כל מה שבא מעץ התמר - הוא ״מינו״ של הלולב.
״מאי טעמיה דרבי יהודה? קסבר: לולב צריך אגד. ואי מייתי מינא אחרינא - הוה חמשה מינים!״ רש״י: ״ועובר משום בל תוסיף״. האגד הוא חלק מהמצוה - ואסור להוסיף מין חמישי. ורבי מאיר? לולב אינו צריך אגד. החבל - רק עוזר להחזיק, ואינו חלק מהמצוה.
אמר רבה ל״מגדלי הושענא״ - אוגדי הלולבים של בית ריש גלותא: ״שיירו ביה בית יד - כי היכי דלא תיהוי חציצה״. רש״י: ״מתחת לאגד - שלא יקחנו במקום אגדו״. שלא יהיה האגד חוצץ בין היד ללולב. רבא אמר: ״כל לנאותו - אינו חוצץ״. מה שבא ליפות את המצוה - הוא חלק ממנה.
ואמר רבה: ״לא לינקוט איניש הושענא בסודרא - דבעינא לקיחה תמה, וליכא״. רש״י: ״לא יכרוך סודר על ידו ויאחוז בו הלולב״. ורבא אמר: ״לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״.
אמר רבא: ״מנא אמינא לה? דתנן: אזוב קצר - מספקו בחוט, וטובל ומעלה״. רש״י: ״מספקו - מאריכו״. והתורה אמרה: ״ולקח… וטבל״! ״אלא שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״. ״ממאי? דלמא שאני התם - כיון דחבריה, כגופיה דמי״. החוט קשור לאזוב - ונעשה חלק ממנו.
״אלא מהכא: נפל משפופרת לשוקת - פסול. הא הפילו הוא - כשר״. רש״י: ״שלא אחז באפר עצמו, אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת״. והתורה אמרה: ״ולקחו… ונתן״! ״אלא שמע מינה: לקיחה על ידי דבר אחר - שמה לקיחה״. והשפופרת - אינה מחוברת לאפר.
ואמר רבה: ״לא לידוץ איניש לולבא בהושענא - דדלמא נתרי טרפי, והוי חציצה״. רש״י: ״לא יתחוב הלולב… בתוך האגד״ - כי עלי ההדס והערבה נושרים, ״וחוצצין בין מין למין״. ורבא אמר: ״מין במינו - אינו חוצץ״.
ואמר רבה: ״הדס של מצוה - אסור להריח בו. אתרוג של מצוה - מותר להריח בו״. ״מאי טעמא? הדס - דלריחא קאי. כי אקצייה - מריחא אקצייה. אתרוג - דלאכילה קאי. כי אקצייה - מאכילה אקצייה״.
ואמר רבה: ״לולב - בימין, ואתרוג - בשמאל. מאי טעמא? הני - תלתא מצות, והאי - חדא מצוה״. ולמה מברכים רק ״על נטילת לולב״? ״הואיל וגבוה מכולן״. ״ולגבהיה לאתרוג ולבריך!״ ״אמר ליה: הואיל ובמינו - גבוה מכולן״. רש״י: ״חשוב הוא, ונקרא האגד על שמו״.
אז מה לוקחים מזה? מה שבא ליפות את המצוה - לא מפריד. ומה שמאותו מין - מחבר. והלולב - גבוה מכולם, אבל אינו לבד: הוא קשור להדס ולערבה, באגד אחד. תיק מספר עשרים - נסגר. ובמשימה הבאה: איפה מנענעים את הלולב - ולמה?
תיק 20 · בַּמֶּה אוֹגְדִים?הסרטון עוסק גם בסוגיות נוספות: לעמוד הסרטון ←
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ (בְּחוּט) בִּמְשִׁיחָה
רבי יהודה: את הלולב אוגדים רק בחומר ממין הלולב. רבי מאיר: אפשר לאגוד גם בחוט. רבי מאיר מביא ראיה מאנשי ירושלים שאגדו בחוטי זהב, וחכמים עונים: ״במינו היו אוגדין אותו מלמטה״, והזהב היה רק לנוי.
אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בְּסִיב, אֲפִילּוּ בְּעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא ... קָסָבַר: לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וְאִי מַיְיתֵי מִינָא אַחֲרִינָא - הָוֵה חַמְשָׁה מִינֵי
רבא מגדיר מהו ״מינו״: גם הסיב שמסביב לדקל וגם ענפים מעיקר הדקל. והטעם של רבי יהודה: האגד הוא חלק מהמצוה, ולכן מין אחר יהיה ״מין חמישי״.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין סוּכָּה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב. וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה לוּלָב שֶׁאֵין נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים ... סוּכָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים - אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת מִינִין!
מנין לרבא שסיב ועיקר הדקל הם ״מין הלולב״? מברייתא: לרבי יהודה מסככים רק בארבעת המינים, בקל וחומר: לולב, שהוא קל (רק ביום), צריך ארבעה מינים; סוכה, שהיא חמורה (גם בלילה), לא כל שכן.
אָמְרוּ לוֹ: כׇּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל - אֵינוֹ דִּין. לֹא מָצָא אַרְבַּעַת מִינִין יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל?!
חכמים: הקל וחומר מתחיל בחומרה (רק ארבעה מינים), ומסתיים בקולא: מי שאין לו ארבעה מינים יהיה פטור מסוכה! ״בסוכות תשבו״, סוכה מכל דבר. וכן בעזרא: ״עלי זית ועלי עץ שמן״, שאינם מארבעת המינים.
וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הָנֵי - לִדְפָנוֹת ... וּתְנַן: מְסַכְּכִין בִּנְסָרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אַלְמָא סִיב וְעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא מִינָא דְלוּלַבָּא הוּא
רבי יהודה: עלי זית ועץ שמן הם לדפנות, ורק עלי הדס, תמרים ועץ עבות לסכך. ובכל זאת הוא מכשיר לסכך בנסרים, שהם מעיקר הדקל. מכאן שעיקר הדקל נחשב ״מין הלולב״. זו הראיה של רבא.
סִיכְּכָהּ בִּנְסָרִים שֶׁל אֶרֶז ... אֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה טְפָחִים - רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר ... מַאי ״אֶרֶז״ - הֲדַס
קושיה: בברייתא רבי יהודה מכשיר נסרים של ארז, שאינו מארבעת המינים! התשובה: ״ארז״ כאן הוא הדס, כי ״עשרה מיני ארזים הן״, וההדס אחד מהם.
מַעֲשֶׂה בְּיַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה
רש״י: האגד שבמינו, למטה, היה לשם מצוה. אגד הזהב היה לנוי בלבד, ולכן אינו נחשב תוספת ואין בו ״בל תוסיף״.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| סִיב | סיבי עץ או ליף שאפשר לקשור בהם | |
| עִיקָּרָא | שורש; תחתית | |
| דִּיקְלָא | דקל, עץ תמר | |
| קָסָבַר | סובר | קָא + סָבַר |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| מַיְיתֵי | מביא | שורש אתי |
| מִינָּא | סוג | |
| אַחֲרִינָא | אחר | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| יְהֵא | יהיה | |
| סָבַר | חשב; סבור | מר סבר = אחד סובר |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| אַלְמָא | מכאן ש, נמצא | |
| לוּלָבָא | הלולב | סיומת א = ה׳ הידיעה |
| מַאי | מה | |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| בָּעֵי | שואל; צריך | שורש בע״י; שתי משמעויות לפי ההקשר |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| לֵיהּ | לו | |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| לֵית | אין | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| דָּרְשִׁינַן | אנחנו דורשים | |
| אִיפְּלִיגוּ | נחלקו | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| קָאָמַר | אומר | קָא + אֲמַר |
| נָמֵי | גם | |
| קָרֵי | קורא; קורא בשם |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
אוליר״ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים:
הסיב הוא מעין רשת סיבים שגדלה מסביב לגזע הדקל ונכרכת סביבו.
בעי מינו כיון דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה: ואי מייתי מינא אחרינא כו׳ - ועובר משום בל תוסיף:
מכיוון שרבי יהודה סובר שהלולב צריך אגד, גם האגד הוא חלק מהמצוה. לכן אגד ממין אחר מוסיף מין חמישי, ועובר על ״בל תוסיף״.
קל וחומר שאתה מתחיל לדרוש על ידי חומר שיש בו להביא לו חומר אחר בק״ו מן הקל ... וסופו שאתה מיקל עליו בחומר זה שהבאת בו שהוא נהפך להקל אינו ק״ו הגון
קל וחומר שבא להחמיר, אבל החומרה שהוא מביא הופכת בסוף לקולא, אינו קל וחומר ראוי. הדין בא להוסיף חומרה, ואתה מביא ממנו קולא.
נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף:
האגד העליון, של זהב, היה רק לנוי ולא להכשר המצוה, ולכן אין בו ״בל תוסיף״.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: אם לרבי יהודה מסככים רק בארבעת המינים, מה דעתו על הדרשה ״באספך מגרנך ומיקבך״?
רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. ולית ליה הא דדרשינן בפ״ק (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ״מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל ... והא דאיפליגו ר״מ ור׳ יהודה בפ״ק (דף יד:) בנסרים שאין בהם ד׳ וקתני ומודה ר״מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב ... וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל:
ולית ליה הא דדרשינן בפ״ק באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר
בפרק ראשון (י״ב ע״א) למדנו מ״באספך מגרנך ומיקבך״ שמסככים בפסולת גורן ויקב. רבי יהודה אינו סובר כך, שהרי לדעתו מסככים רק בארבעת המינים.
ומ״מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל
אבל גם הוא מודה שאין מסככים בדבר המקבל טומאה, אפילו אם הוא מארבעת המינים: כלי שנעשה מהם, או פירות הדקל. הוא לומד זאת ממקור אחר (״ענני כבוד״, או היקש סוכה לחגיגה).
והא דאיפליגו ר״מ ור׳ יהודה ... ומודה ר״מ ... שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב
קושיה: בפרק ראשון (י״ד ע״ב) רבי מאיר מודה לרבי יהודה שאפשר להניח ״פסל״ בין הנסרים. ו״פסל״ פירושו פסולת גורן ויקב. אם כן רבי יהודה מכשיר פסולת גורן ויקב?
לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל
שני תירוצים: רבי מאיר מודה לעצם הדין, ולא בגלל שרבי יהודה מכשיר פסולת גורן ויקב. או: ״פסל״ שם אינו פסולת גורן, אלא מה שנגזר ונפסל מן האילן.
החידוש: לרבי יהודה הפסול של ״דבר המקבל טומאה״ קיים גם בארבעת המינים, אף שאינו לומד את הדרשה ״באספך מגרנך״.
לא. אף שהדקל מארבעת המינים, כלי מקבל טומאה, ובזה גם רבי יהודה מודה.
רבי מאיר מודה לדין ולא לנימוק, או ש״פסל״ הוא מה שנגזר מן האילן ולא פסולת גורן ויקב.
מקורות: סוכה י״ב ע״א · סוכה י״ד ע״ב
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
מדוע לפי רבא אוסר רבי יהודה לאגוד את הלולב בחומר ממין אחר?
אין בגמרא נימוק של חציצה. הנימוק הוא בל תוסיף.
ההפך: רבי יהודה סובר שהלולב צריך אגד, ולכן האגד הוא חלק מן המצוה.
אין בגמרא תנאי של צמיחה. הדרישה היא ״מינו״, ובה נכללים גם סיב ועיקר הדקל.
רבי יהודה סובר ״לולב צריך אגד״, ולכן האגד חלק מן המצוה (רש״י). מין זר מוסיף על ארבעת המינים ועובר על בל תוסיף.
איך מוכיח רבא שסיב ועיקר הדקל נחשבים ״מינו״ של הלולב?
אגד הזהב היה לנוי למעלה, ובמינו אגדו מלמטה (רש״י). זו תשובת חכמים לרבי מאיר, לא ראיית רבא.
לרבי יהודה אין סוכה אלא בארבעת המינים, ובכל זאת ״מסככין בנסרין״. נסרים באים מעיקר הדקל, ולכן עיקר הדקל הוא מין הלולב.
ארז בברייתא הוא הדס (״עשרה מיני ארזים הן״), לא עיקר הדקל.
עלי זית ועץ שמן היו ראיית חכמים נגד רבי יהודה, והוא ענה שהם לדפנות.
מדוע חכמים אומרים על הקל וחומר של רבי יהודה שהוא ״אינו דין״?
זו ההנחה של הקל וחומר עצמו (סוכה חמורה מלולב), לא הסיבה לדחייתו.
רבי יהודה לא הודה: הוא ענה שעלים אלה היו לדפנות, ורק עלי הדס ותמרים ועץ עבות היו לסכך.
קל וחומר שבא להחמיר ובסוף יוצא ממנו קולא (פטור למי שלא מצא) אינו קל וחומר ראוי (רש״י). ״בסוכות תשבו״ כולל סכך מכל דבר.
קל וחומר נלמד גם ממצוה למצוה. הבעיה כאן היא שהתוצאה מפקיעה את החיוב ממי שלא מצא.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה המחלוקת במשנה במה אוגדים את הלולב, ומה טעמו של רבי יהודה לפי רבא?
רבי יהודה: רק במינו. רבי מאיר: אפילו בחוט. רבא: לרבי יהודה הלולב צריך אגד, והאגד הוא חלק מהמצוה, ולכן אגד ממין אחר הוא ״מין חמישי״.
איך מוכיח רבא שסיב ועיקר הדקל נחשבים ״מין הלולב״?
לרבי יהודה מסככים רק בארבעת המינים, ובכל זאת הוא מכשיר לסכך בנסרים, שהם מעיקר הדקל. אם כן עיקר הדקל נחשב מין הלולב.
מה פירוש ״כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין״ בסוגיה?
הקל וחומר של רבי יהודה בא להחמיר שהסוכה תהיה רק מארבעת המינים. אבל בסופו נוצרת קולא: מי שלא מצא ארבעה מינים יהיה פטור מסוכה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקחֲצִיצָה וּלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵרסוכה ל״ז ע״א–ב · סרטון 4:34 דק׳לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).