פותחים גמרא. מסכת בבא בתרא. פרק ראשון - ״השותפין״. דף ב׳ עמוד ב׳. והסוגיה: ״היזק ראיה״ - שש ראיות.
במשימה הקודמת גילינו: ״מחיצה״ - היא קיר. ומכאן: היזק ראיה ״לאו שמיה היזק״ - מבט אינו נזק. אבל הגמרא לא מוותרת: ״והיזק
ראיה לאו שמיה היזק?!״ ומביאה שש ראיות - שמבט כן נזק.
כדי לא לשכוח אותן, הגמרא נותנת ״סימן״: ״גינה, כותל, כופין, וחולקין, חלונות, דרב נחמן״. וכל ראיה נפתחת במונח ״תא שמע״ -
בוא ושמע.
ראיה ראשונה: במשנה כתוב ״וכן בגינה״ - מחייבים לגדור. התשובה: ״גינה שאני״ - גינה שונה. אסור לעמוד בשדה חברו כשהתבואה
עומדת. רש״י: ״שלא יזיקנו בעין רעה״. והמילה ״וכן״? היא חוזרת רק על סוגי האבנים - ״אגויל וגזית״.
ראיה שנייה: ״כותל חצר שנפל״ - מחייבים לבנות אותו עד ארבע אמות. גם בלי ״שרצו״! התשובה: ״נפל שאני״. רש״י: כבר הסכימו פעם
לבנות כותל.
ראיה שלישית: ״כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר״. ״שמע מינה: היזק ראיה שמיה היזק!״ התשובה: ״הזיקא דרבים שאני״ - כל
העוברים ברחוב מסתכלים פנימה.
ראיה רביעית: ״אין חולקין את החצר״ - עד שיהיו ארבע אמות לכל אחד. ואם יש - חולקין. ״מאי לאו״ - האם לא מדובר בכותל? ״לא,
במסיפס בעלמא״. היתדות הנמוכות חוזרות!
ראיה חמישית: מי שבונה כותל מול חלונות חברו - מרחיק ארבע אמות. ״כדי שלא יציץ ויראה״ - ״כדי שלא יעמוד ויראה״! התשובה:
״הזיקא דבית שאני״. רש״י: בבית אדם עושה דברים בצנעה.
ראיה שישית - דרב נחמן: ״גג הסמוך לחצר חבירו - עושין לו מעקה גבוה ארבע אמות״. התשובה: בעל החצר אומר - אני בחצר כל הזמן,
ואתה עולה לגג רק לפעמים. ״ולא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית״ - איני יודע מתי תעלה, כדי שאיזהר ממך.
שש ראיות - וכולן נדחו. בכל ראיה הגמרא מוצאת משהו מיוחד: עין רעה, הרבה עיניים, בית, גג. אבל בחצר של שני השותפים - לפי
הלשון הזאת - מבט עדיין אינו נזק.
אז מה לוקחים מזה? כל ״שאני״ - מלמד מתי מבט כן פוגע. כשיש הרבה עיניים, כשזה בבית, וכשאי אפשר לדעת מתי מסתכלים. ואולי זה
גם מבחן בשבילנו: לאן אנחנו מכוונים את המבט.
תיק בבא בתרא מספר שתיים - נסגר. ובמשימה הבאה: ״לישנא אחרינא״ - והכל מתהפך.