ד״ה מלוה ה׳ חונן דל
בבא בתרא י׳ ע״אהחונן דלים נעשה מלוה להקב״ה וכתיב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב):
מי שחונן עניים נעשה כביכול מלווה להקב״ה, והפסוק במשלי אומר ״עבד לוה לאיש מלוה״, כלומר הלווה הוא כעבד.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
הסוגיה מתארת את שכר הצדקה: הנותן פרוטה לעני זוכה לפני שכינה, בשונה ממלך בשר ודם. צדקה מצילה מגיהנם ובצורה אחרת ממיתה משונה, ושם מתברר איך לתת בסתר, דרך קופה של צדקה. בסוף הגמרא מדברת על כוחה של צדקה, על ״בן העולם הבא״ ועל ״הרוגי לוד״.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
דָּרֵשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ – סָפֵק מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ ... וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה
רבי דוסתאי משווה בין מלך בשר ודם לקב״ה. אצל מלך אנושי ספק אם יקבל את הדורון, וספק אם יראה את פניו. אצל הקב״ה, מי שנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ״אני בצדק אחזה פניך״.
רַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי, וַהֲדַר מְצַלֵּי – אָמַר, דִּכְתִיב: ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״. מַאי ״אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה
רבי אלעזר נתן פרוטה לעני ורק אחר כך התפלל, כי ״בצדק״ קודם, ואחר כך ״אחזה פניך״ (רש״י: בתפילה). רב נחמן בר יצחק מפרש את המשך הפסוק על תלמידי חכמים שמשקיעים את שנתם בלימוד, ושה׳ ישביע אותם מזיו השכינה בעולם הבא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דַּל״? אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ – כִּבְיָכוֹל ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״
רבי יוחנן: מי שנותן לעני נעשה כביכול מלווה לה׳ (רש״י: ״החונן דלים נעשה מלוה להקב״ה״). הפסוק נשמע כמעט בלתי אפשרי לאמירה, כי ״עבד לוה לאיש מלוה״, והקב״ה נעשה כביכול הלווה.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי, כְּתִיב: ״לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״, וּכְתִיב: ״לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״ – שְׁתֵּי צְדָקוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, וְאַחַת שֶׁמַּצִּילָתוֹ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם
שני פסוקים בספר משלי מסתיימים ב״וצדקה תציל ממוות״. רבי חייא בר אבא: זו לא כפילות. צדקה אחת מצילה ממיתה משונה, ואחת מדינה של גיהנם. הפסוק עם המילה ״עברה״ הוא זה שמדבר על גיהנם, כי ״יום עברה היום ההוא״ הוא יום הדין (רש״י).
נוֹתְנָהּ – וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ, נוֹטְלָהּ – וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי נוֹטְלָהּ ... וְאֶלָּא הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לִיתֵּיב לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה
הצדקה שמצילה ממיתה משונה היא זו שבה הנותן לא יודע למי נותן והעני לא יודע ממי לקח. זה שולל את מר עוקבא (הנותן יודע למי) ואת רבי אבא (העני יודע ממי). איך עושים זאת? נותנים לארנקי של צדקה, כלומר, לפי רש״י, ״יתננה בכיס של גבאי צדקה״.
מֵיתִיבִי: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? ... רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן! כִּי קָא אָמְרִינַן – דִּמְמַנֵּי עֲלַהּ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן
ברייתא מונה עצות למי שרוצה שיהיו לו בנים זכרים: רבי אליעזר מייעץ לפזר מעות לעניים, ורבי יהושע מייעץ עצה אחרת שאינה קשורה לצדקה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא נותנים לארנקי של צדקה אלא אם הממונה עליו הגון כרבי חנניא בן תרדיון. זה קושי על ״ליתיב לארנקי״. הגמרא עונה: מדובר כשהממונה הגון כמוהו.
וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּמֶּה תָּרוּם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: בְּ״כִי תִשָּׂא״
רבי אבהו: משה שאל במה תתרומם קרן ישראל, ושמע שבעזרת הפרשה ״כי תשא״. רש״י מסביר: אם באת להגביה את ראשם, קח מהם כופר לצדקה.
וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד: עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ מָה פֵּירֵשׁ דָּוִד אַבָּא: ״פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים – צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד״
שלמה המלך מפנה לתהילים של דוד אביו: מי שמפזר לאביונים, צדקתו עומדת לעד וקרנו תרום בכבוד. רבי אבא לומד פסוק אחר בישעיהו: מי ש״לחמו נתן״ ו״מימיו נאמנים״ ישכון ״מרומים״ ו״מצדות סלעים משגבו״, כלומר הנתינה מבטיחה לו ביטחון.
אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: כֹּל שֶׁכְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד ... עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי – עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ
שלמה נשאל מיהו בן העולם הבא, וענה: ״כל שכנגד זקניו כבוד״ (רש״י: אלה שמכבדים אותם בעולם הזה בגלל חכמתם). מעשה: יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי חלה, ובחזון ראה ״עולם הפוך״, ״עליונים למטה ותחתונים למעלה״. רש״י: מי שהיו חשובים כאן בגלל עושרם נמצאו שם נמוכים, והעניים כאן חשובים שם. אביו אמר לו: ״עולם ברור ראית״. והחשיבות של בעלי תורה כאן היא גם שם.
הֲרוּגֵי מַלְכוּת – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. מַאן נִינְהוּ? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת – וְתוּ לָא?! פְּשִׁיטָא, בְּלָאו הָכִי נָמֵי! אֶלָּא הֲרוּגֵי לוֹד
״הרוגי מלכות״ הם צדיקים שנהרגו על קידוש השם, ואין אדם שיכול לעמוד במחיצתם. מי הם? לא רבי עקיבא וחבריו, כי הם גדולים גם בלי זה (״בלאו הכי נמי״), והלשון ״ותו לא״ מתאימה למי שנהרג על קידוש השם ותו לא היה בו (רש״י). לכן הכוונה להרוגי לוד: לפי רש״י, שני אחים שהודו באשמה כדי להציל את ישראל מגזרה.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| יְהַב | נתן | |
| הֲדַר | יופי, הידור; בפעלים - חזר, אחר כך | בהקשר ״והדר״: ואחר כך |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| מַאי | מה | |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| תּוֹב | עוד | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| עָבַד | עשה | |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| הֵיכִי | איך | כי היכי ד = כדי ש / כשם ש |
| לִיעְבֵּיד | שיעשה | |
| יָתֵיב | יושב | שורש ישב |
| מֵיתִיבִי | מקשים (מברייתא) | שואלים קושיה מברייתא |
| עֲלֵיהּ | עליו; עליה | על + כינוי |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| מַנִּי | מי; כדעת מי | מַנִּי? = כדעת מי המשנה? |
| לֵיהּ | לו | |
| בְּרֵיהּ | בנו | |
| מַאן | מי | כמאן: כדעת מי |
| נִינְהוּ | הם | |
| אִילֵּימָא | אם תאמר | |
| תּוּ | עוד | |
| פְּשִׁיטָא | ברור, פשוט | |
| לָאו | לא, אינו | |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| נָמֵי | גם | |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
| הַךְ | זה; אותו | היינו הך = זהו אותו דבר |
| מִילְּתָא | דבר; ענין | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| בְּהוּ | בהם |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
החונן דלים נעשה מלוה להקב״ה וכתיב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב):
מי שחונן עניים נעשה כביכול מלווה להקב״ה, והפסוק במשלי אומר ״עבד לוה לאיש מלוה״, כלומר הלווה הוא כעבד.
בתחלה ואח״כ אחזה פניך בתפלה:
הצדק (הצדקה) בא קודם, ורק אחר כך ״אחזה פניך״ בתפילה. לכן רבי אלעזר נותן פרוטה ואחר כך מתפלל.
כלומר איזה מן המקראות הללו מדבר מדין של גיהנם אותו שכתוב לא יועיל הון ביום עברה:
מבין שני הפסוקים, הפסוק ״לא יועיל הון ביום עברה״ הוא זה שמדבר על דינה של גיהנם.
כדמסיים בסיפיה יתננה בכיס של גבאי צדקה:
הדרך לתת בלי לדעת למי הכסף הולך, והעני לא יודע ממי: לתת לכיס של גבאי צדקה.
אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה:
מי שחשובים בעולם הזה בגלל עושרם, נמצאו בחזון נמוכים. ההפך נכון לגבי עניים.
כלומר הך מלתא לחודא הוא דהוי בהו שנהרגו על קידוש השם ותו לא הוה בהו:
הגמרא מחפשת צדיקים שהמעלה היחידה שלהם היא שנהרגו על קידוש השם. רבי עקיבא וחבריו גדולים בהרבה דברים אחרים.
לוליינוס ופפוס אחים שהרגם (טורנוסרופוס) הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחי׳ הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה:
לפי רש״י, לוליינוס ופפוס היו שני אחים שהודו באשמה כדי להציל את ישראל מגזרה, והרשע הרג אותם בלודקיא.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
במה שונה, לפי רבי דוסתאי ברבי ינאי, מי שנותן פרוטה לעני ממי שמביא דורון למלך בשר ודם?
הנתינה לעני מביאה ודאות לקבלת פני שכינה. הספק הוא שמתאר את מדת בשר ודם.
זה העיקרון: אצל הקב״ה הנתינה מביאה לקבלת פנים בוודאות, ללא תלות בגודל הנתינה, כפי שנאמר ״אני בצדק אחזה פניך״.
זה היפוך: אצל בשר ודם יש ספק גם בקבלת הדורון וגם בראיית פני המלך.
הסתר אינו עניין של הדרשה הזאת. הפרוטה לעני היא שמזכה בפני שכינה.
הצדקה שמצילה ממיתה משונה היא ״נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה״, והגמרא מציעה לקיימה בנתינה ״לארנקי של צדקה״. מה מקשה על כך ברייתא, ומה תשובת הגמרא?
הברייתא אינה אוסרת בכל מקרה אלא מתנה תנאי בממונה, והגמרא מיישבת לפי התנאי.
ההיכרות האישית היא היפוך הכוונה. התנאי הוא הגינות הממונה, לא קשר עם הנותן.
הדרך מועילה כשהממונה על הקופה הגון. בלי זה אין ביטחון שהכסף יגיע לעניים.
הברייתא אינה עוסקת בפטור מחובה. היא עוסקת בכשרות הממונה על הקופה.
הגמרא מבקשת לזהות ״הרוגי מלכות ותו לא״ ומציעה את רבי עקיבא וחבריו, ודוחה זאת. מה הטעם?
הגמרא אינה טוענת שהם נהרגו על חטא. הטענה היא שמעלתם רבה גם בלי ההריגה.
הגמרא אינה מבחינה בזהות ההורגים. היא מבחינה במעלה שיש להם מצד עצמם.
הגמרא אינה מדרגת בין הקבוצות. היא מזהה את מי שמעלתם היחידה היא ההריגה.
הגמרא מחפשת צדיקים שמעלתם היא הריגתם בלבד, ו״בלאו הכי נמי״ גדולים הם רבי עקיבא וחבריו.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
במה שונה מדת הקב״ה ממדת בשר ודם לפי רבי דוסתאי ברבי ינאי, ומה הפסוק שהוא מביא?
אצל מלך בשר ודם, אדם שמביא דורון גדול, ספק מקבלים ממנו וספק לא, וספק רואה את פני המלך. אצל הקב״ה, מי שנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ״אני בצדק אחזה פניך״.
מה ההבדל בין שתי הצדקות ב״וצדקה תציל ממות״ לפי רבי חייא בר אבא, ואיך מגדירה הגמרא את הצדקה שמצילה ממיתה משונה? מה הדרך לקיימה לפי רש״י?
צדקה אחת מצילה ממיתה משונה, והשנייה מדינה של גיהנם. הפסוק ״לא יועיל הון ביום עברה״ מדבר על גיהנם. הצדקה שמצילה ממיתה משונה היא ״נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה״, ולפי רש״י קיימים אותה בנתינה לכיס של גבאי צדקה.
מי הם ״הרוגי לוד״, ולמה הגמרא אומרת שלא מדובר ברבי עקיבא וחבריו?
לפי רש״י, הרוגי לוד הם לוליינוס ופפוס, שני אחים שהודו באשמה כדי להציל את ישראל מגזרה. רבי עקיבא וחבריו הם גדולים גם בלי שנהרגו על קידוש השם, ולכן אין צורך לומר שהם בעלי מעלה של ״הרוגי מלכות ותו לא״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאתבבא בתרא י׳ ע״ב–י״א ע״א