ד״ה יתובי מתא
בבא בתרא ח׳ ע״אבשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):
מי ששהה שלושים יום נקרא ״יושב העיר״. רש״י מביא ראיה מעיר הנדחת, שנאמר בה ״יושבי העיר״.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
הגמרא פותחת בשאלה כמה זמן צריך אדם לגור בעיר כדי להשתתף עם בני העיר בהוצאות, ומגיעה לשאלה אם מותר לחייב יתומים בצדקה, ״אפילו לפדיון שבויים״. מכאן היא קובעת ש״פדיון שבויים מצוה רבה היא״, ומסבירה בעזרת פסוק מירמיהו שהשבי הוא הקשה מכל הצרות, ״דכולהו איתנהו ביה״.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳. וּרְמִינְהִי: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם ... וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֵן בְּסַיִיף, וּמָמוֹנָן אָבֵד!
המשנה אומרת שאדם נחשב כאנשי העיר אחרי שנים עשר חודש. הגמרא מקשה מברייתא על שיירה שלנה בעיר שנעשתה ״עיר הנדחת״: אם שהו שם שלושים יום, הם נהרגים בחרב וממונם אבד, כמו אנשי העיר. אם כן, שלושים יום מספיקים ולא י״ב חודש.
אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לִבְנֵי מָתָא, הָא לְיָתוֹבֵי מָתָא. כִּדְתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵאַנְשֵׁי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ ... מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ
רבא מחלק: ״בני מתא״ (אנשי העיר, שנה) ו״יתובי מתא״ (יושבי העיר, שלושים יום). הוא מביא ראיה מברייתא על מי שנדר שלא ליהנות מאנשי העיר: מי ששהה י״ב חודש נחשב מאנשי העיר, ומי ששהה שלושים יום נחשב מיושבי העיר.
וּלְכׇל מִילֵּי מִי בָּעִינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ? ... שְׁלֹשִׁים יוֹם – לְתַמְחוּי, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – לְקוּפָּהּ, שִׁשָּׁה – לִכְסוּת, תִּשְׁעָה – לִקְבוּרָה, שְׁנֵים עָשָׂר – לְפַסֵּי הָעִיר! ... לְפַסֵּי הָעִיר תְּנַן.
הגמרא שואלת: האם לכל דבר צריך שנה? ברייתא קובעת זמנים שונים לכל סוג של השתתפות. רבי יוחנן עונה: ״י״ב חודש״ שבמשנה נאמר רק לחומות העיר.
הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא, דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. ... כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כׇּל מִילְּתָא דְּאִית לְהוּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי.
לחומת העיר כולם משתתפים, אפילו יתומים, חוץ מתלמידי חכמים, שאינם צריכים שמירה. רב פפא מוסיף: לחומה, לפרש ולשומר כלי הנשק, ואז הכלל: על כל דבר שיש לבני העיר הנאה ממנו, משתתפים גם יתומים.
רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים – אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ קָא עָבֵידְנָא.
רבה קבע לבני בית בר מריון, שהיו יתומים, סכום לצדקה. אביי מקשה מברייתא: אין קובעים צדקה על יתומים, אפילו לפדיון שבויים. רבה עונה: ״אנא לאחשובינהו קא עבידנא״, כלומר עשיתי זאת כדי להעלות את חשיבותם (הסבר מקובל, ואין ברש״י פירוש לדברים אלה).
אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. ... אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ
אמו של המלך שבור שלחה כסף לרב יוסף ״למצוה רבה״, והוא לא ידע למה כוונתה. אביי מסביר: הברייתא אומרת ״אפילו לפדיון שבויים״, ומכאן שפדיון שבויים הוא ״מצוה רבה״, מצווה גדולה במיוחד.
פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא. ... דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ.
רבא שואל את רבה בר מרי מנין שפדיון שבויים מצווה רבה. התשובה: הפסוק בירמיהו מונה ארבע גזירות לפי הסדר: מוות, חרב, רעב, שבי. רבי יוחנן אומר שכל גזירה קשה מזו שלפניה, ולכן השבי הוא הקשה מכולן.
חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת ... רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב ... שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.
הגמרא מוכיחה כל שלב, בסברה או בפסוק. בסוף: השבי קשה מכולם כי יש בו את כל הצרות, והשבוי נתון בידי הגויים שעושים בו כרצונם (רש״י).
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| יְהֵא | יהיה | |
| רְמִינְהִי | הצב מולו סתירה | רמי = הטל, השלך |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| מָתָא | עיר | ממתא = מן העיר |
| תַּנְיָא | שנויה (בברייתא); נשנה | פותח ציטוט ברייתא |
| מִילֵּי | דברים | מנא הני מילי = מנין הדברים האלה |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| בָּעֵינַן | אנחנו צריכים; דורשים | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| יַתְמֵי | יתומים | |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| צְרִיכֵי | צריכים | |
| נְטִירוּתָא | שמירה | שורש נטר |
| כְּלָלָא | כלל | |
| מִילְּתָא | דבר; ענין | |
| אִית | יש | אִית לָן לְמֵימַר = יש לנו לומר |
| לְהוּ | להם, להן | |
| מִינֵּיהּ | ממנו | |
| רָמָא | הטיל, השליך | |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| לֵיהּ | לו | |
| תָּנֵי | שונה | שורש תנ״י, עברית: שׁוֹנֶה |
| אֲנָא | אני | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| עָבֵידְנָא | אני עושה | |
| אִימֵּיהּ | אמו | |
| מַלְכָּא | מלך | |
| לְקַמֵּיהּ | לפניו | |
| אֲמָרָהּ | אמר אותה | שורש אמר |
| לִיהְוֵי | שיהיה | שורש הוי |
| מִינַּהּ | ממנה | |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| אָמְרַתְּ | אמרת; אתה אומר | |
| כּוּלְּהוּ | כלם | |
| אִיתְנְהוּ | הם קיימים | |
| בֵּיהּ | בו | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| מִקַּמֵּי | לפני | |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| יְהַב | נתן | |
| מִידֵּי | דבר, משהו | |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):
מי ששהה שלושים יום נקרא ״יושב העיר״. רש״י מביא ראיה מעיר הנדחת, שנאמר בה ״יושבי העיר״.
ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר:
הגמרא שואלת אם לכל דבר צריך י״ב חודש. לפי רש״י, לפני הזמן שנקבע לכל דבר התושב החדש אינו נותן כלום עם בני העיר.
כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים:
אחרי שלושים יום גובים ממנו לתמחוי, שהוא מזון שמחלקים לעניים.
פרש שהולך סביבות העיר לשומר׳ ולידע מה היא צריכה:
״פרש״ הוא שומר רכוב שמסתובב סביב העיר ובודק מה היא צריכה. גם עליו משלמים כולם, חוץ מתלמידי חכמים.
שהוא ביד העכומ״ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב:
השבוי בידי הגויים, והם יכולים לעשות בו מה שהם רוצים: להמית, להכות בחרב או להרעיב. לכן השבי כולל את כל הצרות.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
המשנה קובעת שי״ב חודש נדרשים כדי להיחשב כאנשי העיר, ואילו ברייתא על שיירה שלנה בעיר הנדחת מסתפקת בשלושים יום. איך מיישב רבא את הסתירה?
זהו תירוצו של רבי יוחנן לשאלה אחרת: האם לכל דבר צריך שנה. רבא אינו מחלק לפי סוג ההשתתפות אלא לפי השאלה מי נחשב בן העיר ומי יושבה.
הכיוון הפוך. בעיר הנדחת כתוב ״יושבי העיר״, ולכן שלושים יום מספיקים דווקא שם, ואין צורך בשנה.
רבא אינו מציג מחלוקת תנאים אלא מיישב: שני הדינים נכונים, כל אחד לעניין אחר. מחלוקת היא הטעות הרגילה בסוגיה.
זה תירוץ רבא: ״הא לבני מתא, הא ליתובי מתא״. ראיתו מברייתא על מי שנדר הנאה מאנשי העיר, שם שנה היא לבני העיר ושלושים יום ליושבי העיר.
אביי הקשה על רבה, שקבע צדקה על יתומים, מהברייתא ״אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים״. מה למד אביי מהמילים ״אפילו לפדיון שבויים״?
הברייתא אינה מורידה את מעמדו של פדיון שבויים. להפך, היא מזכירה אותו כדי להדגיש את חשיבותו.
הברייתא אומרת במפורש שאין פוסקים על יתומים, אבל המילה ״אפילו״ באה להעלות את פדיון שבויים כדוגמה לדבר החשוב ביותר.
זה הפוך מלשון הברייתא. היא אוסרת לפסוק על יתומים גם לפדיון שבויים, ולא מתירה דווקא בו.
כך הסיק אביי כשאמו של שבור המלך שלחה כסף ״למצוה רבה״: אם אפילו לפדיון שבויים אין פוסקים על יתומים, הוא המצווה הגדולה ביותר.
תלמיד חכם ויתום גרים בעיר יותר משנה. מי מהם חייב להשתתף בתיקון חומת העיר?
כך אמרה הגמרא: ״הכל לפסי העיר, ואפילו מיתמי; אבל רבנן לא״. הכלל של רב פפא: כל דבר שיש לכולם הנאה ממנו, גם יתומים משתתפים בו.
תלמידי חכמים פטורים משמירת העיר, כי הם אינם צריכים שמירה. החומה נועדה לשמירה, ולכן אין לחייב אותם.
ההפך הוא הנכון. ביתומים נאמר ״הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי״, כי ההנאה מהחומה משותפת לכולם.
אין בסוגיה תנאי של בעלות על ממון. מי שגר שנה בעיר חייב בפסי העיר, ואפילו יתום, חוץ מתלמידי חכמים.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
הגמרא מקשה על ״י״ב חודש״ שבמשנה מברייתא על ״שלושים יום״. מהי הקושיה, ואיך מיישב רבא?
המשנה אומרת שאדם נחשב כאנשי העיר אחרי י״ב חודש, והברייתא על שיירה ועיר הנדחת אומרת ששלושים יום מספיקים כדי להיחשב כמותם. רבא: ״הא לבני מתא, הא ליתובי מתא״. י״ב חודש הם לבני העיר, ושלושים יום ליושבי העיר, כמו שמוכח מברייתא על מי שנדר מאנשי העיר.
רבה קבע צדקה על היתומים. איזו קושיה מקשה אביי, מה עונה רבה, ומה לומד אביי מכך על פדיון שבויים?
אביי מקשה מהברייתא ״אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבויים״. רבה עונה ״אנא לאחשובינהו קא עבידנא״. מהמילים ״אפילו לפדיון שבויים״ אביי לומד שפדיון שבויים הוא ״מצוה רבה״, מצווה גדולה במיוחד.
לפי הרמב״ם, מדוע מצבו של שבוי חמור מכל עני אחר, ומה ההבדל בין השבוי שנפל בשבי כאדם פרטי לבין חייל שנשבה בשליחות המדינה לפי הרב ישראלי?
הרמב״ם: השבוי הוא ״בכלל הרעבים והצמאים והערומים״ ועוד עומד בסכנת נפשות, ולכן הוא קשה מכל עני. אדם רגיל נפדה לפי כללי חכמים: לא ביותר מדמיו, ״מפני תיקון עולם״. הרב ישראלי: חייל שיצא בשליחות המדינה, יש התחייבות בלתי כתובה שהמדינה תעשה כל השתדלות סבירה לפדותו. זה נחשב כאילו הוא פודה את עצמו, ושם אין הגבלה, ולכן תקנת חכמים אינה מגבילה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקגַּבָּאֵי צְדָקָה וּשְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּרבבא בתרא ח׳ ע״ב–ט׳ ע״אלשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).