מצב מורהאזור המוריםאיך משתמשים בכיתהיציאה
מַהֲלָכִיםלומדים גמרא צעד אחר צעד
בבא בתרא ח׳ ע״א–ב

חֲשִׁיבוּת פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים: ״מִצְוָה רַבָּה הִיא״

לא בתכנית תושב״ע

שאלון 5391

הגמרא פותחת בשאלה כמה זמן צריך אדם לגור בעיר כדי להשתתף עם בני העיר בהוצאות, ומגיעה לשאלה אם מותר לחייב יתומים בצדקה, ״אפילו לפדיון שבויים״. מכאן היא קובעת ש״פדיון שבויים מצוה רבה היא״, ומסבירה בעזרת פסוק מירמיהו שהשבי הוא הקשה מכל הצרות, ״דכולהו איתנהו ביה״.

הסוגיה בקצרה

תרשים הסוגיה

מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.

מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.

מציג את התרשים שלב אחרי שלב, במסך מלא (למורים בלבד)
  1. רְמִינְהִיח׳ ע״א

    וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ׳. וּרְמִינְהִי: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם ... וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֵן בְּסַיִיף, וּמָמוֹנָן אָבֵד!

    המשנה אומרת שאדם נחשב כאנשי העיר אחרי שנים עשר חודש. הגמרא מקשה מברייתא על שיירה שלנה בעיר שנעשתה ״עיר הנדחת״: אם שהו שם שלושים יום, הם נהרגים בחרב וממונם אבד, כמו אנשי העיר. אם כן, שלושים יום מספיקים ולא י״ב חודש.

  2. תֵּרוּץ

    אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: הָא לִבְנֵי מָתָא, הָא לְיָתוֹבֵי מָתָא. כִּדְתַנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵאַנְשֵׁי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ ... מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר; כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ

    רבא מחלק: ״בני מתא״ (אנשי העיר, שנה) ו״יתובי מתא״ (יושבי העיר, שלושים יום). הוא מביא ראיה מברייתא על מי שנדר שלא ליהנות מאנשי העיר: מי ששהה י״ב חודש נחשב מאנשי העיר, ומי ששהה שלושים יום נחשב מיושבי העיר.

    • בְּנֵי מָתָאי״ב חודש. הדין של המשנה, להשתתפות עם בני העיר.
    • יָתוֹבֵי מָתָאשלושים יום. הדין של עיר הנדחת, שבה כתוב ״יושבי העיר״ (רש״י).
  3. וְהָתַנְיָא

    וּלְכׇל מִילֵּי מִי בָּעִינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ? ... שְׁלֹשִׁים יוֹם – לְתַמְחוּי, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים – לְקוּפָּהּ, שִׁשָּׁה – לִכְסוּת, תִּשְׁעָה – לִקְבוּרָה, שְׁנֵים עָשָׂר – לְפַסֵּי הָעִיר! ... לְפַסֵּי הָעִיר תְּנַן.

    הגמרא שואלת: האם לכל דבר צריך שנה? ברייתא קובעת זמנים שונים לכל סוג של השתתפות. רבי יוחנן עונה: ״י״ב חודש״ שבמשנה נאמר רק לחומות העיר.

    • שלושים יוםתמחוי, הסעודה היומית לעניים.
    • שלושה חודשיםקופה של צדקה.
    • שישה חודשיםכסות לעניי העיר.
    • תשעה חודשיםקבורת עניי העיר.
    • שנים עשר חודשתיקון חומות העיר.
  4. רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא

    הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר, וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי; אֲבָל רַבָּנַן – לָא, דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא. ... כְּלָלָא דְמִילְּתָא: כׇּל מִילְּתָא דְּאִית לְהוּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי.

    לחומת העיר כולם משתתפים, אפילו יתומים, חוץ מתלמידי חכמים, שאינם צריכים שמירה. רב פפא מוסיף: לחומה, לפרש ולשומר כלי הנשק, ואז הכלל: על כל דבר שיש לבני העיר הנאה ממנו, משתתפים גם יתומים.

  5. רַבָּה וְאַבָּיֵי

    רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים – אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ קָא עָבֵידְנָא.

    רבה קבע לבני בית בר מריון, שהיו יתומים, סכום לצדקה. אביי מקשה מברייתא: אין קובעים צדקה על יתומים, אפילו לפדיון שבויים. רבה עונה: ״אנא לאחשובינהו קא עבידנא״, כלומר עשיתי זאת כדי להעלות את חשיבותם (הסבר מקובל, ואין ברש״י פירוש לדברים אלה).

  6. אִיפְרָא הוֹרְמִיז, אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא, שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַרָה: לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה. ... אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם, שְׁמַע מִינַּהּ

    אמו של המלך שבור שלחה כסף לרב יוסף ״למצוה רבה״, והוא לא ידע למה כוונתה. אביי מסביר: הברייתא אומרת ״אפילו לפדיון שבויים״, ומכאן שפדיון שבויים הוא ״מצוה רבה״, מצווה גדולה במיוחד.

  7. מְנָא הָא מִילְּתָאח׳ ע״ב

    פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא. ... דִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ.

    רבא שואל את רבה בר מרי מנין שפדיון שבויים מצווה רבה. התשובה: הפסוק בירמיהו מונה ארבע גזירות לפי הסדר: מוות, חרב, רעב, שבי. רבי יוחנן אומר שכל גזירה קשה מזו שלפניה, ולכן השבי הוא הקשה מכולן.

  8. הַסְּבָרָה

    חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת ... רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב ... שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] – דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ.

    הגמרא מוכיחה כל שלב, בסברה או בפסוק. בסוף: השבי קשה מכולם כי יש בו את כל הצרות, והשבוי נתון בידי הגויים שעושים בו כרצונם (רש״י).

    • חרב קשה ממותסברה: החרב מנוולת את הגוף והמוות לא. פסוק: ״יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו״.
    • רעב קשה מחרבסברה: הרעב גורם סבל ממושך והחרב לא. פסוק: ״טובים היו חללי חרב מחללי רעב״.
    • שבי קשה מכולם״דכולהו איתנהו ביה״: יש בו את כל הסכנות.

מילים בארמית בסוגיה

ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.

46 מילים · הצגה והסתרה
המילהפירושהערה
יְהֵאיהיה
רְמִינְהִיהצב מולו סתירהרמי = הטל, השלך
קַשְׁיָאקשה; קושיה
הָאזה, זאת; הריהא ... הא = זה ... וזה
מָתָאעירממתא = מן העיר
תַּנְיָאשנויה (בברייתא); נשנהפותח ציטוט ברייתא
מִילֵּידבריםמנא הני מילי = מנין הדברים האלה
מִימי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־מילת שאלה
בָּעֵינַןאנחנו צריכים; דורשים
תְּנַןשנינו (במשנה)תנן: שנינו במשנה
יַתְמֵייתומים
רַבָּנַןחכמיםמדרבנן = מדברי חכמים
צְרִיכֵיצריכים
נְטִירוּתָאשמירהשורש נטר
כְּלָלָאכלל
מִילְּתָאדבר; ענין
אִיתישאִית לָן לְמֵימַר = יש לנו לומר
לְהוּלהם, להן
מִינֵּיהּממנו
רָמָאהטיל, השליך
בֵּיבית שלבֵּי רַב = בית מדרש
בַּרבן; חוץ מבַּר מִ־ = חוץ מ־
לֵיהּלו
תָּנֵישונהשורש תנ״י, עברית: שׁוֹנֶה
אֲנָאאני
קָאמציין פעולה מתרחשת עכשיוקא אכיל = אוכל כעת
עָבֵידְנָאאני עושה
אִימֵּיהּאמו
מַלְכָּאמלך
לְקַמֵּיהּלפניו
אֲמָרָהּאמר אותהשורש אמר
לִיהְוֵישיהיהשורש הוי
מִינַּהּממנה
כְּתִיבכתובמדכתיב = ממה שכתוב
כִּיכמו; כאשרכִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה
אָמְרַתְּאמרת; אתה אומר
כּוּלְּהוּכלם
אִיתְנְהוּהם קיימים
בֵּיהּבו
גַּבֵּיאצל; לגבי
מִקַּמֵּילפני
הָכִיכך; כןהָכִי נַמִי = אכן כך
יְהַבנתן
מִידֵּידבר, משהו
כֵּיוָןמכיון ש; מאחר שבדרך כלל: כיון ד־
מָראדון; חכם (בכבוד)מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני

רש״י

פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.

רש״י

ד״ה יתובי מתא

בבא בתרא ח׳ ע״א

בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):

מי ששהה שלושים יום נקרא ״יושב העיר״. רש״י מביא ראיה מעיר הנדחת, שנאמר בה ״יושבי העיר״.

רש״י

ד״ה ולכל מילי

בבא בתרא ח׳ ע״א

ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר:

הגמרא שואלת אם לכל דבר צריך י״ב חודש. לפי רש״י, לפני הזמן שנקבע לכל דבר התושב החדש אינו נותן כלום עם בני העיר.

רש״י

ד״ה שלשים יום לתמחוי

בבא בתרא ח׳ ע״א

כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים:

אחרי שלושים יום גובים ממנו לתמחוי, שהוא מזון שמחלקים לעניים.

רש״י

ד״ה לפרשא

בבא בתרא ח׳ ע״א

פרש שהולך סביבות העיר לשומר׳ ולידע מה היא צריכה:

״פרש״ הוא שומר רכוב שמסתובב סביב העיר ובודק מה היא צריכה. גם עליו משלמים כולם, חוץ מתלמידי חכמים.

רש״י

ד״ה שבי כולהו איתנהו ביה

בבא בתרא ח׳ ע״ב

שהוא ביד העכומ״ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב:

השבוי בידי הגויים, והם יכולים לעשות בו מה שהם רוצים: להמית, להכות בחרב או להרעיב. לכן השבי כולל את כל הצרות.

בודקים את עצמנו

3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.

  1. המשנה קובעת שי״ב חודש נדרשים כדי להיחשב כאנשי העיר, ואילו ברייתא על שיירה שלנה בעיר הנדחת מסתפקת בשלושים יום. איך מיישב רבא את הסתירה?

  2. אביי הקשה על רבה, שקבע צדקה על יתומים, מהברייתא ״אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים״. מה למד אביי מהמילים ״אפילו לפדיון שבויים״?

  3. תלמיד חכם ויתום גרים בעיר יותר משנה. מי מהם חייב להשתתף בתיקון חומת העיר?

שאלות בסגנון בגרות

בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.

  1. הגמרא מקשה על ״י״ב חודש״ שבמשנה מברייתא על ״שלושים יום״. מהי הקושיה, ואיך מיישב רבא?

    תשובה

    המשנה אומרת שאדם נחשב כאנשי העיר אחרי י״ב חודש, והברייתא על שיירה ועיר הנדחת אומרת ששלושים יום מספיקים כדי להיחשב כמותם. רבא: ״הא לבני מתא, הא ליתובי מתא״. י״ב חודש הם לבני העיר, ושלושים יום ליושבי העיר, כמו שמוכח מברייתא על מי שנדר מאנשי העיר.

  2. רבה קבע צדקה על היתומים. איזו קושיה מקשה אביי, מה עונה רבה, ומה לומד אביי מכך על פדיון שבויים?

    תשובה

    אביי מקשה מהברייתא ״אין פוסקין צדקה על היתומים, אפילו לפדיון שבויים״. רבה עונה ״אנא לאחשובינהו קא עבידנא״. מהמילים ״אפילו לפדיון שבויים״ אביי לומד שפדיון שבויים הוא ״מצוה רבה״, מצווה גדולה במיוחד.

  3. לפי הרמב״ם, מדוע מצבו של שבוי חמור מכל עני אחר, ומה ההבדל בין השבוי שנפל בשבי כאדם פרטי לבין חייל שנשבה בשליחות המדינה לפי הרב ישראלי?

    תשובה

    הרמב״ם: השבוי הוא ״בכלל הרעבים והצמאים והערומים״ ועוד עומד בסכנת נפשות, ולכן הוא קשה מכל עני. אדם רגיל נפדה לפי כללי חכמים: לא ביותר מדמיו, ״מפני תיקון עולם״. הרב ישראלי: חייל שיצא בשליחות המדינה, יש התחייבות בלתי כתובה שהמדינה תעשה כל השתדלות סבירה לפדותו. זה נחשב כאילו הוא פודה את עצמו, ושם אין הגבלה, ולכן תקנת חכמים אינה מגבילה.

מונחי הדיון בסוגיה

סיימתם לחזור על הסוגיה?

אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.

כל מה שיש על הדף
הצעד הבא בפרקגַּבָּאֵי צְדָקָה וּשְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּרבבא בתרא ח׳ ע״ב–ט׳ ע״א

מקורות

לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).