ד״ה מפני שהוא כדיני ממונות
בבא בתרא ח׳ ע״בלעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו:
חלוקת צדקה דורשת שלושה, כי צריך לעיין ולתת לכל עני לפי מספר הבנים והתלויים בו.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
הגמרא מסבירה איך גובים ומחלקים צדקה בעיר: כמה גבאים צריך, מה ההבדל בין קופה לתמחוי, ואיזו סמכות יש לגבאים על הציבור. היא קובעת שני גבאים לגבייה ושלושה לחלוקה, ומסבירה שהגבאים צריכים להיזהר גם מחשד, ושאי אפשר לחייב את בני העיר בכל דבר בלי שהאדם החשוב שבהם מסכים.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
תָּנוּ רַבָּנַן: קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה. נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם – שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה – כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת.
הקופה נגבית בשני גבאים כי לא ממנים אדם אחד לשררה על הציבור. היא מתחלקת בשלושה כי החלוקה היא כמו דיני ממונות, שצריך בהם שלושה לעיין ולהחליט כמה לתת לכל אחד.
תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה ... תַּמְחוּי – לַעֲנִיֵּי עוֹלָם, קוּפָּה – לַעֲנִיֵּי הָעִיר. וְרַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קוּפָּה – תַּמְחוּי, וְתַמְחוּי – קוּפָּה, וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכׇל מַה שֶּׁיִּרְצוּ.
יש שני סוגי צדקה בעיר. בני העיר יכולים לשנות מקופה לתמחוי ולהפך, ולהתנות תנאים על המידות, השערים ושכר הפועלים.
אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר קְרָא: ״וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְגוֹ׳״.
רב נחמן לומד מהמילה ״והם״ בלשון רבים שצריך לפחות שניים. הגמרא שואלת: האם אפשר שיחיד לא יהיה ממונה אבל נאמן? רבי חנינא מביא ראיה ש״מעשה ומינה רבי שני אחים על הקופה״, ולכן שני אחים נחשבים כאחד לעניין המינוי.
מַאי שְׂרָרוּתָא? דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְפִי שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה, וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אִינִּי? וְהָא כְּתִיב: ״וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל לֹחֲצָיו״ ... לָא קַשְׁיָא; הָא דַּאֲמִיד, הָא דְּלָא אֲמִיד.
השררות היא שהגבאים יכולים לקחת משכון על הצדקה, אפילו בערב שבת. הגמרא מקשה: והרי הפסוק ״ופקדתי על כל לוחציו״ מזהיר גם על גבאי צדקה, שלא ילחצו (רש״י: ״אלמא אסור למשכן״). התשובה: אם האדם עשיר מותר, ואם לא, אסור. כך רבא כפה את רב נתן בר אמי ולקח ממנו ארבע מאות זוז לצדקה.
״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה. ... ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד״ – אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. ... וְרַבָּנַן מַאי? אָמַר רָבִינָא: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.
הפסוק בדניאל ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״ מתפרש בשתי דרכים: גבאי צדקה, או מלמדי תינוקות (רש״י: ״מלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה״). תלמידי חכמים שעוסקים בתורה קבועים נמשלים לשמש בגבורתה, ולכן הם גדולים מהכוכבים.
גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה, אֲבָל פּוֹרֵשׁ זֶה לַשַּׁעַר וְזֶה לַחֲנוּת. מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק – לֹא יִתְּנֵם בְּתוֹךְ כִּיסוֹ ... גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק – פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים, וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן ... מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה – אֵין מוֹנִין אוֹתָן שְׁתַּיִם, אֶלָּא אַחַת אַחַת.
הגבאים צריכים להימנע מכל חשד. הם לא נפרדים זה מזה (רש״י: ״שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב״), לא מכניסים לכיסם מעות שמצאו, לא פורטים מעות לעצמם (פן יחשדו שפרטו בזול) ולא סופרים שניים שניים (שלא יאמרו שלקחו שניים וספרו אחד).
אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה עָבֵיד מָר תְּרֵי כִיסֵי – חַד לַעֲנִיֵּי דְעָלְמָא, וְחַד לַעֲנִיֵּי דְמָתָא. ... ״עָבֵיד חַד כִּיסָא, וְאַתְנִי עֲלַהּ״ ... רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲנָא – אַתְנוֹיֵי נָמֵי לָא צְרִיכְנָא
אביי עשה בהתחלה שני כיסים, אחד לעניי עולם ואחד לעניי העיר. אחרי ששמע את דברי שמואל לרב תחליפא הוא עשה כיס אחד והתנה עליו, כך שיוכל לשנות את הייעוד (רש״י: ״מתנה עם הציבור לחלקם לכל הבא״). רב אשי אומר שאפילו תנאי אינו צריך, כי הכסף מגיע לפי דעתו ולמי שרוצה הוא נותן.
הָנְהוּ בֵּי תְרֵי טַבָּחֵי דְּעָבְדִי עִנְיָינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי ... חַיְּיבִינְהוּ רָבָא לְשַׁלּוֹמֵי. ... ״וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָתָם״! לָא אַהְדַּר לֵיהּ רָבָא. אָמַר רַב פָּפָּא: ... הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב – לָאו כֹּל כְּמִינַּיְיהוּ דְּמַתְנוּ.
שני טבחים התנו ביניהם שמי שעושה ביום של חברו, יקרעו את עורו. אחד מהם עבר, וקרעו את עורו, ורבא חייב אותם לשלם. רב ימר מקשה מהברייתא על ״להסיע על קיצתם״, ורבא לא ענה. רב פפא: זה נכון כשאין אדם חשוב בעיר, אבל כשיש אדם חשוב, בני העיר לא יכולים להתנות בלעדיו (רש״י: ״אלא בפניו״).
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| תָּנוּ | שנו, למדו | תנו רבנן: שנו חכמים |
| רַבָּנַן | חכמים | מדרבנן = מדברי חכמים |
| מְנָא | מנין; כלי | מנא הני מילי = מנין דברים אלה |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| מִילֵּי | דברים | מנא הני מילי = מנין הדברים האלה |
| קְרָא | פסוק | לא לבלבל עם קָרָא (קרא בקול) |
| גּוֹ | בתוך | |
| מַאי | מה | |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| אֲבוּהּ | אביו | |
| אִינִי | האמנם? כך? | שאלת תמיהה על דברי חברו |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| מָרִישׁ | קורה | |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| עֲבִיד | עושה; עשוי | |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
| תְּרֵי | שני | |
| חַד | אחד | |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| מָתָא | עיר | ממתא = מן העיר |
| אֲנָא | אני | |
| נָמֵי | גם | |
| הָנְהוּ | אותם | |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| עָבְדִי | עושים | |
| בַּהֲדֵי | עם | |
| הֲדָדֵי | זה את זה | |
| שַׁלּוֹמֵי | לשלם | |
| אַהְדַּר | החזר! | ציווי |
| לֵיהּ | לו | |
| הֵיכָא | איפה; במקום ש | |
| לֵיכָּא | אין | ההפך של איכא |
| אִיכָּא | יש | |
| לָאו | לא, אינו | |
| מִינַּיְיהוּ | מהם | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| לְקַמֵּיהּ | לפניו | |
| קָא אָמְרַתְּ | אתה אומר |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו:
חלוקת צדקה דורשת שלושה, כי צריך לעיין ולתת לכל עני לפי מספר הבנים והתלויים בו.
בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק:
התמחוי נגבה ומחולק מדי יום. לכן גם הגבייה בשלושה, כדי שלא יצטרכו כל יום לחפש שלישי לחלוקה.
דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו׳:
הגמרא שואלת במה מתבטאת השררה שעליה דיברה הברייתא על הקופה.
מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב:
גבאי שגובה לבד עלול להיחשד שהוא רוצה לגנוב. לכן שני הגבאים גובים יחד.
פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות:
הגבאים מחליפים פרוטות נחושת, שמחלידות, בדינרי כסף. אבל לא לעצמם, כדי שלא יחשדו בהם.
אלא בפניו:
בני העיר אינם יכולים להתנות בלי האדם החשוב, אלא רק בפניו ובהסכמתו.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
הברייתא קובעת שקופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. מה הטעם לכל אחד מהם?
זה ההפך. החלוקה דורשת עיון ולתת לכל עני לפי התלויים בו, ולכן שלושה, והגבייה היא שררה ולכן די בשניים.
הגבייה היא שררה על הציבור, ולכן צריך לפחות שניים. החלוקה דורשת עיון והחלטה כמו בדיני ממונות, ולכן שלושה.
החשד הוא כלל נפרד שהגבאים צריכים להיזהר ממנו. טעם הגבייה הוא שאין עושים שררות פחות משניים, וטעם החלוקה שהיא כדיני ממונות.
בקופה החלוקה בשלושה כי היא כדיני ממונות. התמחוי הוא מקרה אחר, שבו גם הגבייה בשלושה כי היא מדי יום.
הגמרא מסבירה שהשררה של גבאי צדקה היא שממשכנים על הצדקה, ומקשה מהפסוק ״ופקדתי על כל לוחציו״. מה הקושיה ומה התירוץ?
הקושיה אינה על ערב שבת אלא על עצם המשכון, והתירוץ תלוי במצבו של מי שממשכנים ולא במספר הגבאים.
זה ההפך. רבא כפה את רב נתן בר אמי, שהיה אמיד, ולקח ממנו ארבע מאות זוז.
זו אינה הקושיה. ״אדם חשוב״ שייך לסוף הסוגיה, להגבלת התנאים של בני העיר, ולא לעניין המשכון.
התירוץ ״הא דאמיד, הא דלא אמיד״. כך רבא כפה את רב נתן בר אמי ולקח ממנו ארבע מאות זוז לצדקה.
גבאי צדקה סופרים את המעות שגבו שניים שניים כדי לסיים מהר. מה הבעיה בכך לפי הברייתא?
הכלל חל גם על שני גבאים. ההקפדה על החשד קיימת בכל מצב, ולכן אין היתר בספירה זוגית.
זו סיבה הגיונית אבל לא הטעם בברייתא. הכלל נועד למנוע חשד על הגבאים, ולא טעות בספירה.
הברייתא קובעת ״אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת״. הכלל בא למנוע חשד, כי הגבאים צריכים להיות נקיים גם מחשד.
ההבחנה בין קופה לתמחוי נוגעת למספר הגבאים ולזמני הגבייה והחלוקה, ואינה נוגעת לכלל נגד חשד.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
כמה גבאים צריך לגבייה ולחלוקה של קופה של צדקה, ומה הטעם לכל אחד? מה המקור לכך שצריך שניים?
גבייה בשניים, כי ״אין עושין שררות על הצבור פחות משניים״, וחלוקה בשלושה, כי ״כדיני ממונות״. המקור: רב נחמן לומד מ״והם יקחו את הזהב״, לשון רבים, ורבי חנינא מביא ראיה ממעשה שרבי מינה שני אחים על הקופה.
מהי ״שררות״ של גבאי צדקה לפי רב נחמן בשם רבה בר אבוה, ואיזו קושיה מקשה הגמרא עליה ואיך היא מיושבת?
שררות היא הסמכות למשכן על הצדקה, אפילו בערב שבת. קושיה: הפסוק ״ופקדתי על כל לוחציו״ מזהיר גם על גבאי צדקה. תירוץ: ״הא דאמיד, הא דלא אמיד״, באמיד מותר לכפות, כמו רבא וארבע מאות הזוז, ובלא אמיד אסור.
לפי הרש״ר הירש, למי פונה הציווי ״כי יהיה בך אביון״ ולמי ״לא תאמץ את לבבך״? מדוע הוא מתנגד להפניית עניים רק לקופה הציבורית?
״כי יהיה בך אביון״ פונה לציבור, כי אי אפשר לומר ליחיד ״כי יהיה בך״, ו״לא תאמץ את לבבך״ פונה ליחיד. החובה חלה על שניהם, והם צריכים לפעול זה לצד זה ואף להתחרות. הפניית עניים לקופה הציבורית בלבד אינה ברוח ישראל, כי המצווה דורשת מעורבות גם של היחיד.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקמַעֲלוֹת הַצְּדָקָה אבבא בתרא ט׳ ע״אלשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).