ד״ה ודפנא
בבא בתרא ד׳ ע״אענפי עץ ערמונים שקורין לו״ר ופרי שלו קורין ביי״ש:
״הוצא״ הוא ענפי דקל, ו״דפנא״ הוא ענפי עץ ערמונים. במקום שבונים מהם מחיצה, זה מנהג המדינה לגבי הכותל.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
המשנה קובעת שכשבונים כותל בין שותפים ״הכל כמנהג המדינה״. הגמרא שואלת מה בא ״הכל״ לרבות, מבררת מתי מחייבים לגדור גינה ובקעה, ומסבירה מהי ״חזית״: סימן שמראה מי בנה את הכותל על קרקעו. המסקנה של רבינא: בחזית די, ואין צורך בשטר.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. ״הַכֹּל״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי אַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּהוּצָא וְדַפְנָא.
המשנה: כשבונים כותל בין שותפים, הכל כמנהג המדינה. הגמרא שואלת מה בא ״הכל״ לרבות, ומשיבה: מקום שבו נהגו לבנות מהוצא ודפנא, כלומר מענפים ונצרים (רש״י), ולא מאבנים.
לְפִיכָךְ, אִם נָפַל הַכּוֹתֶל – הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל לִרְשׁוּתָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ ... מַהוּ דְּתֵימָא: נִיהְוֵי אִידַּךְ ״הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה״, קָא מַשְׁמַע לַן.
אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם. הגמרא שואלת: פשוט! ומתרצת: צריך לומר זאת כשהכותל נפל לרשות של אחד מהם, או שאחד פינה את האבנים לרשותו. אפשר היה לחשוב שהשני נחשב ״מוציא מחבירו״ וחייב להביא ראיה, ולכן המשנה מחדשת שהאבנים של שניהם.
הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: וְכֵן בְּגִינָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; הָא סְתָמָא – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ ... הַשְׁתָּא סְתָם גִּינָּה – אָמְרַתְּ לָא, סְתָם בִּקְעָה מִיבַּעְיָא?!
המשנה אומרת: בגינה, במקום שנהגו לגדור, מחייבים. בבקעה, במקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבים. הגמרא מקשה על המשנה מתוך עצמה: מכאן משמע שסתם גינה, בלי מנהג, אין מחייבים. ואם בסתם גינה לא מחייבים, בסתם בקעה בוודאי לא. אבל מהסיפא של המשנה משמע שבסתם בקעה כן מחייבים, וזו הסתירה.
אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְכֵן סְתָם גִּינָּה, וּבִמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר בְּבִקְעָה – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, מַאי ״אֲבָל״? ... וְכֵן סְתָם גִּינָּה – כִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר דָּמֵי
אביי מתרץ בפירוש אחד, ורבא דוחה אותו ומציע פירוש אחר.
אֶלָּא אִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית. מַאי ״חֲזִית״? אָמַר רַב הוּנָא: אַכְפְּיֵהּ לֵיהּ לְקַרְנָא לְבַר. וְנַעֲבֵיד מִלְּגָיו! ... גִּיזּוּזָא מִידָּע יְדִיעַ.
בבקעה שאין מנהג לגדור, מי שרוצה כונס לתוך קרקעו ובונה, ועושה ״חזית״. רב הונא: כופף את ראשי הכותל כלפי חוץ, לצד שדה חברו (רש״י). הגמרא שואלת: שיעשה את הכפיפה בצד שלו! ועונה: חברו יכפוף גם הוא כלפי חוץ ויאמר ״דידי ודידיה הוא״. ואם חברו יחתוך את הכפיפה? חיתוך ניכר.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נִשְׁעֲיֵיהּ בְּאַמְּתָא מִלְּבַר ... הוּצָא – אָמַר רַב נַחְמָן: סַינּוֹפֵי יְרֵיכֵי מִלְּבַר
רבי יוחנן מפרש חזית: טח אמה בראש הכותל מבחוץ (רש״י: בטיט). רב נחמן עוסק בכותל של הוצא: מסנף את ראשי ההוצים מבחוץ. בשני המקרים הגמרא שואלת למה לא לעשות מבפנים, ועונה שהחבר יעשה גם מבחוץ, והסימן יהיה מעורפל. לכן עושים בצורה שניכרת: ״קילופא מידע ידיע״.
אַבָּיֵי אָמַר: הוּצָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא אֶלָּא בִּשְׁטָרָא.
אביי חולק: בכותל של הוצא אין תקנה לחזית. התקנה היחידה היא שטר, כלומר עדים שיחתמו שהכותל נבנה על קרקעו של אחד. רש״י: כי לדעתו הקילוף של הטיט מעל ההוצא אינו ניכר.
אֲבָל אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזִיקָא לְרַב אָשֵׁי: לָא יַעֲשׂוּ לֹא זֶה וְלֹא זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, דִּקְדֵים חַד מִנַּיְיהוּ וַעֲבַד דִּידֵיהּ, וְאִי לָא עָבֵיד חַבְרֵיהּ – אָמַר: דִּידֵיהּ הוּא.
המשנה אומרת שאם עשו את הכותל מדעת שניהם, עושים חזית (רש״י: מכאן ומכאן). רבא מקשה לרב אשי: מה צורך בחזית? אם עשו יחד, שלא יעשו כלל! רב אשי מתרץ: מדובר כשאחד מהם הקדים ועשה חזית משלו. אם חברו לא יעשה גם הוא, יוכל האחד לומר שהכותל כולו שלו.
וְתַנָּא – תַּקַּנְתָּא לְרַמַּאי קָא מַשְׁמַע לַן?! ... אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּהוּצֵי עָסְקִינַן, לְאַפּוֹקֵי מִדְּאַבַּיֵּי ... קָא מַשְׁמַע לַן דְּבַחֲזִית סַגִּיא.
רבא מקשה: האם התנא בא ללמד תקנה נגד רמאים? רב אשי עונה: גם הרישא של המשנה, שאומרת ״ועושה חזית״, היא תקנה כזו. רבא מוסיף: ברישא התנא לימד דין והוסיף תקנה, אבל בסיפא אין שום דין. רבינא מסיים: המשנה עוסקת בהוצא, כדי לשלול את דעת אביי ולהודיע שבחזית די.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| לְאֵתוֹיֵי | להביא, לרבות | צורת מקור; מציין מה בא הדין לרבות |
| מַאי | מה | |
| אַתְרָא | מקום | |
| נָהֲגִי | נוהגים | |
| פְּשִׁיטָא | ברור, פשוט | |
| צְרִיכָא | צריך; נחוץ | בסוף דיון: צריך את שני הדינים |
| רְשׁוּתָא | רשות; בעלות | |
| חַד | אחד | |
| מִינַּיְיהוּ | מהם | |
| מַהוּ | מה הדין? האם מותר? | פתיחה של שאלה הלכתית |
| תֵּימָא | תאמר | לא תימא: אל תאמר |
| נֵיהְוֵי | יהיה | שורש הוי |
| אִידָּךְ | האחר, השני | |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| לַן | לנו | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| גּוּפָא | העניין עצמו; גוף | |
| קַשְׁיָא | קשה; קושיה | |
| אָמְרַתְּ | אמרת; אתה אומר | |
| סְתָמָא | סתם, בלי פרוט | מִסְּתָמָא = מִן הַסְּתָם |
| הַשְׁתָּא | עכשיו | |
| מִיבַּעְיָא | צריך לומר; יש מקום לשאול | לא מיבעיא = אין צורך לומר |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| קָאָמַר | אומר | קָא + אֲמַר |
| לֵיהּ | לו | |
| דָּמֵי | דומה | שורש דמי |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| קַרְנָא | קרן | |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| נַעֲבֵיד | נעשה | |
| שְׁנָא | שונה | מאי שנא: במה שונה |
| אִיכָּא | יש | |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| אַמְּתָא | אמה (מידת אורך) | |
| לֵית | אין | |
| תַּקַּנְתָּא | תקנה; דרך לתקן | מקבילה לעברית: תקנה |
| שְׁטָרָא | שטר | |
| מִנַּיְיהוּ | מהם | |
| עָבַד | עשה | |
| דִּידֵיהּ | שלו | |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| עֲבִיד | עושה; עשוי | |
| חַבְרֵיהּ | חברו | |
| תְּנָא | שונה; חכם מתקופת המשנה | תנא רישא: שנה ברישא |
| רַמָּאֵי | רמאים | |
| הָכָא | כאן | |
| עָסְקִינַן | אנו עוסקים | |
| אַפּוֹקֵי | להוציא, לשלול | שורש נפק |
| אַפֵּי | אפילו (בקיצור אפי׳); פנים | |
| דִּינָא | דין | |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| הַאי | זה | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| קָאֵי | עומד; מוסב על | |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| אַבָּרַאי | בחוץ | |
| טִינָא | טיט | |
| מֵיתְנֵי | לשנות (במשנה) |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
ענפי עץ ערמונים שקורין לו״ר ופרי שלו קורין ביי״ש:
״הוצא״ הוא ענפי דקל, ו״דפנא״ הוא ענפי עץ ערמונים. במקום שבונים מהם מחיצה, זה מנהג המדינה לגבי הכותל.
דהאבנים של שניהם דאפי׳ לא פסק לן דינא דמתני׳ המלמדנו שמתחלה בין שניהם עשאוה על כרחם היו חולקין בשוה האבנים שהרי ברשות שניהם מונחים ויד מי מהם תגבר:
גם בלי המשנה היה ברור שהאבנים משותפות, כי הכותל נבנה על קרקע של שניהם ואין מי שידו על העליונה.
האי מקום שנהגו לגדור דקתני מתני׳ אבקעה קאי:
לפי אביי, ״מקום שנהגו לגדור״ במשנה מתייחס לבקעה, ולא לגינה.
ראשי הכותל יכוף לצד חבירו וכל חזית לשון קצה הוא וכן שנינו בתמיד (פ״ב מ״ד) גבי מערכה וחזיתה מזרחה ראשי הגזירין וכן מחזה מול מחזה דמלכים (א ז) ראשי הנסרים מוסבין זה מול זה ועבי׳ מאבראי כופה לצדי ראשי הכותל שמחבר בראשו אבנים וטיט ומעבהו:
״חזית״ פירושה קצה. כופפים את קצה הכותל לצד שדה החבר ומעבים אותו באבנים ובטיט, וכך ניכר שהכותל נבנה בקרקע של הבונה.
אם עשה האחד יביא עדים ויחתמו לו ואם עשהו שנים יעידו עדים ויחתמו דס״ל קופלא דטינא מעילויה הוצא לא ידיע:
לדעת אביי, בהוצא אי אפשר להסתפק בסימן, כי קילוף טיט מעל ההוצא אינו ניכר. לכן צריך עדים שיחתמו על שטר.
בתמיה וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למיתני הא מתני׳:
רבא תמה, האם התנא טרח לשנות את כל הדין הזה רק מפני חשש מרמאים.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
הגמרא מקשה על המשנה בעניין גינה ובקעה מתוך דברי המשנה עצמה. מה הסתירה שהיא מעלה?
זו הפיכת המשנה: הרישא מחייבת במקום שנהגו לגדור, והסיפא פוטרת במקום שנהגו שלא לגדור.
אילו כך היה, לא הייתה סתירה. הקושי הוא שהסיפא משמעה שבסתם בקעה כן מחייבים.
זו הסתירה שמעלה הגמרא: ההיקש מגינה לבקעה הפוך מן ההיקש שעולה מהסיפא.
הגמרא אינה שואלת על ערבוב בין מנהג לדין תורה. הקושיה היא על ההשלכה לסתם גינה וסתם בקעה.
רב הונא מפרש ״חזית״ ככפיפת ראשי הכותל כלפי חוץ, לצד שדה חברו. מדוע, לפי הגמרא, אין עושים את הכפיפה כלפי פנים, לצד הבונה?
זהו הנימוק של הגמרא: סימן שאפשר לטעון שגם הוא של השני אינו מוכיח כלום, ולכן עושים אותו כלפי חוץ, שם החיתוך ניכר.
ההפך נכון: כשהכפיפה כלפי חוץ, ״גיזוזא מידע ידיע״, כלומר החיתוך ניכר.
הגמרא אינה דנה בהודאה. הבעיה היא שהחבר יכול לטעון שהסימן שלו, ולכן הסימן אינו מבדיל.
פירוש המילה חזית אינו הטעם. הטעם הוא עניין של ראיה: איך מונעים טענה של החבר.
ראובן בנה כותל של הוצא על קרקעו ועשה בו חזית בלי שטר. מה מסקנת הסוגיה לגבי כוחה של החזית?
זו דעת אביי, שרבינא דוחה. לפי אביי הקילוף מעל ההוצא אינו ניכר, ולכן החזית אינה סימן.
הסוגיה אינה מצרפת בין השניים. לפי אביי יש רק שטר, ולפי רבינא די בחזית.
אם כך, לא היה מקום לדון בחזית. הסוגיה עוסקת בשאלה איך מוכיחים שהכותל נבנה על קרקע אחד.
זו מסקנת הסוגיה: אין צורך בשטר, וחזית מועילה גם בכותל של הוצא.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה בא ״הכל״ לרבות במשנה ״הכל כמנהג המדינה״, ומה שואלת הגמרא על המשפט ״אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם״?
״הכל״ בא לרבות מקום שנהגו לבנות בהוצא ודפנא, כלומר בענפי דקל ובענפי ערמונים (רש״י), ולא רק באבנים. על ״אם נפל הכותל״ הגמרא שואלת ״פשיטא״, ומתרצת שצריך לומר זאת כשנפל לרשות אחד מהם או שאחד פינה את האבנים לרשותו, כדי שלא נאמר ״המוציא מחבירו עליו הראיה״.
הסבר את מחלוקת אביי ורבא בפירוש המשנה ״וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור, מחייבין אותו״.
הגמרא מקשה שהמשנה סותרת את עצמה בסתם גינה ובסתם בקעה. אביי מפרש שהמשנה מדברת על סתם גינה ועל בקעה שנהגו לגדור בה. רבא דוחה: ״אם כן, מאי אבל״. לפי רבא, סתם גינה כמקום שנהגו לגדור, ומחייבים. סתם בקעה כמקום שלא נהגו, ואין מחייבין.
מהי ״חזית״ לפי רב הונא? מדוע לא עושים אותה מבפנים? מה אומר רבינא בסוף הסוגיה?
חזית היא סימן בקצה הכותל. לפי רב הונא כופפים את ראש הכותל לחוץ (רש״י: לצד שדה חברו). אם עושים מבפנים, חברו יעשה גם מבחוץ ויאמר ״דידי ודידיה הוא״. אם עושים מבחוץ, חיתוך הכפיפה ניכר: ״גיזוזא מידע ידיע״. רבינא: המשנה באה לשלול את דעת אביי שבהוצא יש רק שטר, ומלמדת ״דבחזית סגיא״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
הצעד הבא בפרקבִּנְיַן בֵּית שַׁעַר וְהַשְׁתַּתְּפוּת בְּנֵי הָעִיר בִּשְׁמִירַת הָעִירבבא בתרא ז׳ ע״ב