ד״ה השותפין
בבא בתרא ב׳ ע״אשיש להן חצר בשותפות ובתי שניהן פתוחין לתוכו וכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב תשמישן בחצר:
המשנה מדברת על חצר שיש בה שותפות ופתחי שני הבתים נפתחים אליה. בחצירות כאלה רוב השימוש הוא בחצר, וזה יסוד לדין היזק ראיה.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
המשנה אומרת ששותפים בחצר שרצו לעשות מחיצה בונים כותל באמצע. הגמרא שואלת מה אפשר ללמוד מכך על ״היזק ראיה״: האם ראיית השותף נחשבת נזק, כך שאפשר לחייב לבנות מחיצה גם בלי הסכמה? המסקנה בסוגיה הזו: המשנה אומרת ״שרצו״, ולכן היא כדעה ש״היזק ראיה לאו שמיה היזק״, וכשרצו בונים כותל אבנים ולא רק גדר קלה.
שיעור על הסרטון ״מחיצה״: מערך · מצב כיתה (שאלות הסרטון כבר בדף העבודה ובדף התשובות של הסוגיה)
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 2:50 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
פותחים גמרא. מסכת בבא בתרא. פרק ראשון - ״השותפין״. דף ב׳ עמוד א׳. כן, ב׳ - כל מסכת מתחילה בדף ב׳. והסוגיה: מה זה ״מחיצה״?
המשנה מספרת על שני שותפים בחצר אחת. רש״י: הבתים של שניהם פתוחים לחצר. הם ״רצו לעשות מחיצה״ - ״בונין את הכותל באמצע״. כל אחד נותן חצי מעובי הכותל - מתוך החלק שלו.
אבל הגמרא נעצרת על מילה אחת: מה זה ״מחיצה״? ״סברוה״ - חשבו בהתחלה: מחיצה היא ״גודא״ - קיר. כמו ״מחיצת הכרם שנפרצה״ - שם מחיצה היא גדר. ״ואימא״ - ואולי מחיצה היא ״פלוגתא״ - חלוקה? כמו בפסוק: ״ותהי מחצת העדה״ - חצי מן העדה.
ולמה זה כל כך חשוב? בגלל שאלה אחת: האם מבט - הוא נזק? אם השכן רואה כל מה שאני עושה בחצר - הוא מזיק לי? בלשון רש״י: ״איני חפץ שתראה עסקי״. לזה קוראת הגמרא: ״היזק ראיה״.
אם מחיצה היא קיר - שימו לב למילה ״רצו״: רק כששניהם רצו קיר - בונים. אבל אם אחד לא רוצה - לא מחייבים אותו. ״אלמא״ - מכאן: היזק ראיה ״לאו שמיה היזק״. מבט - אינו נזק.
אבל אם מחיצה היא חלוקה - הם רצו רק לחלק את החצר. ומשחילקו - בונים כותל, גם בעל כורחו של אחד מהם! ״אלמא״: היזק ראיה ״שמיה היזק״. מבט - הוא נזק!
אז איזה פירוש נכון? הגמרא בודקת כל מילה במשנה. אם זו חלוקה - למה ״לעשות מחיצה״? ״שרצו לחצות״ מבעי ליה! ״מבעי ליה״ - ככה היה צריך לכתוב! ״אלא מאי - גודא?״ אז למה ״בונין את הכותל״? ״בונין אותו״ מבעי ליה!
התשובה: אילו כתוב ״אותו״ - ״הוה אמינא״: מספיק ״מסיפס״. רש״י: ״יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים״. ״קא משמע לן״ - המשנה מלמדת: כותל של ממש. אז ״מחיצה״ היא קיר. ומבט - לכאורה - אינו נזק.
אז מה לוקחים מזה? מילה אחת במשנה - ומאחוריה שאלה גדולה. בגמרא כל מילה נשקלת: למה ״מחיצה״? למה ״הכותל״? ומי שלומד לדייק במילים - מגלה מה עומד מאחוריהן.
תיק בבא בתרא מספר אחת - נסגר. ובמשימה הבאה: היזק ראיה - באמת אינו נזק? שש ראיות על הלוח.
תיק 1 · מְחִיצָה
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
הַשּׁוּתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה בְּחָצֵר – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּאֶמְצַע. ... הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.
שותפים שיש להם חצר משותפת ורצו לעשות מחיצה, בונים את הכותל באמצע. כל אחד נותן חצי מעובי הכותל. את החומר ואת המידות קובע מנהג המקום.
סַבְרוּהָ מַאי ״מְחִיצָה״ – גּוּדָּא; כִּדְתַנְיָא: מְחִיצַת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה, אוֹמֵר לוֹ: ״גְּדוֹר״.
בהתחלה הגמרא מבינה ש״מחיצה״ היא ״גודא״, כלומר כותל. כך גם ״מחיצת הכרם״ בברייתא היא גדר שצריך לתקן.
טַעְמָא דְּרָצוּ, הָא לֹא רָצוּ – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה לָאו שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.
המשנה מחייבת לבנות כותל רק כששני השותפים ״רצו״. אם לא רצו, אי אפשר לחייב. הרי שהיזק ראיה אינו נחשב נזק: אילו היה נזק, היה אפשר לחייב כל שותף לבנות מחיצה גם בלי הסכמתו.
וְאֵימָא ״מְחִיצָה״ – פְּלוּגְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה״; וְכֵיוָן דְּרָצוּ – בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל בְּעַל כׇּרְחוֹ, אַלְמָא הֶיזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק!
אולי ״מחיצה״ פירושה חלוקה (״מחצית העדה״). אז המשנה מדברת על חצר שהשותפים החליטו לחלק. אם כך, כשהחליטו לחלק בונים כותל גם בעל כורחם, וזה מוכיח שהיזק ראיה הוא נזק.
אִי הָכִי, הַאי ״שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה״?! ״שֶׁרָצוּ לַחֲצוֹת״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
אם המשנה הייתה מדברת על חלוקה, היא הייתה צריכה לכתוב ״שרצו לחצות״. מכך שכתוב ״לעשות מחיצה״ מבינים שמדובר בכותל.
אֶלָּא מַאי – גּוּדָּא? ״בּוֹנִין אֶת הַכּוֹתֶל״?! ״בּוֹנִין אוֹתוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אִי תְּנָא ״אוֹתוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא בִּמְסִיפָס בְּעָלְמָא, קָא מַשְׁמַע לַן כּוֹתֶל.
ואם ״מחיצה״ היא כותל, למה כתוב ״הכותל״ ולא ״אותו״? כדי ללמד שמדובר בכותל אבנים. אילו היה כתוב ״אותו״, אפשר היה לחשוב שבונים רק מסיפס, גדר קלה של יתדות (רש״י).
לפי הצד הזה המשנה היא כדעה ש״היזק ראיה לאו שמיה היזק״. בונים כותל אבנים רק כששני השותפים רצו, ולא מחייבים מי שאינו רוצה. בהמשך הגמרא מביאה שש ראיות נגד הדעה הזו, ומתרצת אותן (סוגיה 2).
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| סַבְרוּהָ | חשבו אותה; סברו | |
| מַאי | מה | |
| גּוּדָּא | קיר | |
| תַּנְיָא | שנויה (בברייתא); נשנה | פותח ציטוט ברייתא |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| אַלְמָא | מכאן ש, נמצא | |
| לָאו | לא, אינו | |
| שְׁמֵיהּ | שמו | יהא שמיה רבא: יהי שמו הגדול |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| פְּלוּגְתָּא | מחלוקת | שורש: פלג |
| כְּתִיב | כתוב | מדכתיב = ממה שכתוב |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| הַאי | זה | |
| מִיבְּעֵי | צריך; היה צריך | מִיבְּעֵי לֵיהּ = היה לו לכתוב |
| לֵיהּ | לו | |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| תְּנָא | שונה; חכם מתקופת המשנה | תנא רישא: שנה ברישא |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| אָמֵינָא | אני אומר | הֲוָה אָמֵינָא = הייתי אומר |
| עָלְמָא | עולם; סתם (בעלמא) | כּוּלֵּי עָלְמָא = כל העולם |
| קָא | מציין פעולה מתרחשת עכשיו | קא אכיל = אוכל כעת |
| מִשְׁמַע | משתמע, מובן מכך; ״קא משמע לן״ = מחדש לנו | |
| לַן | לנו | |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| פָּרֵיךְ | מקשה | |
| הָוֵי | היה; נעשה; נחשב | שורש הוי |
| בְּהוּ | בהם | |
| אִינִי | האמנם? כך? | שאלת תמיהה על דברי חברו |
| לְהָכִי | לכך; לשם כך | |
| תָּנֵי | שונה | שורש תנ״י, עברית: שׁוֹנֶה |
| מַיְירֵי | עוסק, מדבר ב | מדבר על מקרה מסוים |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| אִיהוּ | הוא | |
| נָמֵי | גם | |
| אִיקְּרוּ | נקראו | |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| קָאֵי | עומד; מוסב על | |
| פָּלְגִי | מחלקים (נכסים) |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
שיש להן חצר בשותפות ובתי שניהן פתוחין לתוכו וכל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הן ורוב תשמישן בחצר:
המשנה מדברת על חצר שיש בה שותפות ופתחי שני הבתים נפתחים אליה. בחצירות כאלה רוב השימוש הוא בחצר, וזה יסוד לדין היזק ראיה.
זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה:
כל שותף נותן מהקרקע שלו חצי מעובי הכותל.
שסמוך לשדה הלבן של חבירו:
הברייתא מדברת על כרם שיש לידו שדה של חבר. הגדר של הכרם נקראת ״מחיצה״, ומכאן ש״מחיצה״ היא כותל או גדר.
לבנות כותל דמדעת שניהן הוא דחייביה חכמים שיבנו בין שניהן ולקמן פריך כשרצו מאי הוי ליהדרי בהו אבל לא רצו שניהן שהיה אחד אומר דייה לחלקה במסיפס של יתדות עצים תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר לו איני חפץ שתראה עסקי:
חכמים חייבו לבנות כותל רק מדעת שניהם. כשלא רצו שניהם, אין כופים. המסיפס הוא יתדות נמוכות תקועות בקרקע.
חלוקת חצר שהושוו דעתם לחולקה וכגון שלא היה בה ח׳ אמות כדי לזה וכדי לזה שאין האחד יכול לכוף את חבירו לחולקה ולהכי תני שרצו שכיון שרצו לחולקה בונין כותל אבנים על כרחם ואם בא האחד לומר אי איפשי ביציאה זו אלא מסיפס בעלמא אין שומעין לו משום היזק הראיה:
לפי הצד השני, מדובר בחצר שאין בה שמונה אמות ולכן אי אפשר לכפות חלוקה. אם שניהם רצו, בונים כותל גם נגד רצון מי שמעדיף מסיפס, בגלל היזק ראיה.
מיירי מתני׳ דאיהו נמי מחיצה איקרו ורצו דקתני אחלוקה קאי וכשאין בה דין חלוקה קמ״ל כותל ורצו דקתני משום כותל דאי לא רצו פלגי לה במסיפס:
בלי המילה ״כותל״ הייתי חושב שהמשנה מדברת על מסיפס, שגם הוא נקרא מחיצה. המילה ״כותל״ מלמדת שמדובר בכותל אבנים.
שאלות על הסרטון ועל מהלך הסוגיה, לדיון בחברותא או בכיתה.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
המשנה קובעת שהשותפים בונים כותל באמצע החצר כשהם ״רצו לעשות מחיצה״. מה לומדת הגמרא מכך שהדין מותנה ברצונם?
זו המסקנה ההפוכה. אילו ראיית השותף הייתה נזק, אפשר היה לחייב כל שותף לבנות מחיצה גם בלי הסכמתו.
הגמרא אומרת: ״טעמא דרצו, הא לא רצו אין מחייבין אותו, אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק״. אילו ראייה הייתה נזק, היו מחייבים גם בלי הסכמה.
זה פירוש רש״י להצעה ש״מחיצה״ היא חלוקה, והגמרא דחתה אותה. הלימוד מהמילה ״שרצו״ נאמר על מחיצה שהיא כותל, ולא על חלוקה.
המשנה אומרת במפורש שהכול הולך ״כמנהג המדינה״. הרצון קובע אם בונים, לא איך בונים.
הגמרא מציעה: ״ואימא מחיצה פלוגתא״, כלומר חלוקת החצר, ואז היזק ראיה כן היה נחשב נזק. מדוע הגמרא דוחה את ההצעה?
הברייתא היא הסיבה שהגמרא הניחה בתחילה ש״מחיצה״ היא גודא, אבל היא לא התשובה לקושיה של ״ואימא פלוגתא״.
זה הסבר להצעה עצמה, למה יבנו כותל בעל כורחם, ולא נימוק לדחייתה. הגמרא דוחה מלשון המשנה.
זה הפוך. המילה ״הכותל״ מלמדת שמדובר בכותל אבנים ולא במסיפס, והיא באה אחרי הדחייה ולא לשם הדחייה.
הגמרא עונה: ״האי שרצו לעשות מחיצה, שרצו לחצות מבעי ליה״. לשון המשנה היא לשון בנייה ולא לשון חלוקה.
ראובן ושמעון שותפים בחצר. ראובן רוצה לבנות כותל אבנים באמצע, ושמעון מסרב ואומר שדי במסיפס של יתדות. מה הדין לפי מסקנת הסוגיה, שהמשנה סוברת ״היזק ראיה לאו שמיה היזק״?
״טעמא דרצו, הא לא רצו אין מחייבין אותו״. כשאחד מסרב אין כופים, ולכן ראיית השותף אינה נחשבת נזק (רש״י: כשלא רצו שניהם, מסתפקים במסיפס).
זו המסקנה של הצד ש״היזק ראיה שמיה היזק״, שהגמרא לא קיבלה כאן. לפי המשנה הכותל נבנה רק כששניהם רצו.
מנהג המדינה קובע את החומר והמידות רק אחרי ששני השותפים רצו לבנות. הוא אינו מחייב שותף שמסרב.
המשנה אינה מחלקת בין נזק ממשי לנזק קל. הכל תלוי ברצון שני השותפים, כי ראייה לאו שמיה היזק.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
הסבירו איך מוכיחה הגמרא מהמילה ״שרצו״ במשנה שהיזק ראיה לאו שמיה היזק. מה היה הדין אילו היזק ראיה היה נחשב נזק?
הגמרא אומרת: ״טעמא דרצו, הא לא רצו אין מחייבין אותו״. המשנה מחייבת לבנות כותל רק כששני השותפים רצו. אילו היזק ראיה היה נזק, היה אפשר לחייב כל שותף לבנות מחיצה גם בלי הסכמתו, כדי למנוע את הנזק. מכך שלא מחייבים, לומדים ״אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק״.
הגמרא מציעה ש״מחיצה״ פירושה ״פלוגתא״. הסבירו לפי רש״י מה המשמעות של הצעה זו ומה עונה הגמרא.
לפי רש״י (ד״ה פלוגתא), מדובר בחלוקת חצר שאין בה שמונה אמות, ולכן אי אפשר לכפות חלוקה. כשהשותפים רצו לחלק, בונים כותל אבנים בעל כורחם בגלל היזק ראיה, וממילא היזק ראיה שמיה היזק. הגמרא עונה: אילו זה היה העניין, המשנה הייתה אומרת ״שרצו לחצות״ ולא ״שרצו לעשות מחיצה״.
לפי פסק הדין בירושלים, במה שונה מרפסת פתוחה בימינו מחצר השותפים שבגמרא, ולמה אין בה היזק ראיה?
בחצר בימי חז״ל עשו רוב השימוש והשהייה (רש״י ריש בבא בתרא: ״ורוב תשמישן בחצר״), ולכן היה בה היזק ראיה. מרפסת פתוחה בימינו נועדה בעיקר לישיבה ולמשחק, ולא לדירה ולרוב צורכי האדם, ולכן לדעת בית הדין אין בה היזק ראיה.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).