1אָמַר רַב הוּנָאכ״א ע״ב
אָמַר רַב הוּנָא: הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקִי רִיחְיָא, וַאֲתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָמוֹקֵי גַּבֵּיהּ – דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עִילָּוֵיהּ. דְּאָמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.
אדם מבני המבוי הקים רחיים (להשכרה ולטחינה). בא אדם אחר מאותו מבוי ורוצה להקים רחיים לידו. רב הונא: דין הוא שהראשון יכול לעכב, כי הוא אומר לו: ״פסקת את פרנסתי״.
2לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מַרְחִיקִים מְצוּדַת הַדָּג מִן הַדָּג – כִּמְלֹא רִיצַת הַדָּג. ... שָׁאנֵי דָּגִים, דְּיָהֲבִי סְיָיארָא.
הגמרא מציעה ראיה מברייתא: צייד שהכיר את מקום הדג, אחרים צריכים להרחיק את הרשת מהמקום ״כמלוא רציעת הדג״ (אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה). אבל הגמרא דוחה: דגים שונים, כי הם ״יהבי סייארא״, באים אל המקום שבו ראו מזון. בשוק של בני אדם, ״מי שבא אצלי יבוא ומי שבא אצלך יבוא״ (רש״י), ולכן אין להשוות.
3רָבִינָא
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: לֵימָא רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה ... אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן ... אֲבָל הָכָא – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: קָא פָּסְקַתְּ לֵיהּ לְחַיּוּתִי.
רבינא שואל: אולי רב הונא סובר כרבי יהודה, שאומר ״לא יחלק חנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שמרגילן אצלו״, וחכמים מתירים. רבא עונה: גם לפי חכמים אפשר להסכים לרב הונא. בברייתא ההיא החכמים מתירים כי החנווני עושה עסק משלו (״אני מחלק אגוזים, אתה חלק שקדים״). כאן, הראשון כבר הקים והרגיל, והשני בא לעשות אותה מלאכה ממש, ובזה גם חכמים מודים.
4מֵיתִיבִי
מֵיתִיבִי: עוֹשֶׂה אָדָם חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ ... אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי! ... תַּנָּאֵי הִיא
קושיה מברייתא: אדם יכול לפתוח חנות או מרחץ ליד חבירו, וחבירו אינו יכול למחות, כי הוא אומר ״אתה עושה בשלך ואני בשלי״. התירוץ: ״תנאי היא״, זו מחלוקת תנאים. הברייתא על בני המבואות מחלקת בין שני צדדים, ורב הונא הולך כרבן שמעון בן גמליאל.
- חכמים (הברייתא)בני המבוי כופים זה את זה שלא להושיב אצלם בעל מלאכה חדש מבחוץ, אבל לשכן שכבר יושב שם ועושה אותה מלאכה, ״אינו כופהו״.
- רבן שמעון בן גמליאל״אף לשכנו כופהו״. כך סובר רב הונא.
5רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פְּשִׁיטָא לִי – בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי, מָצֵי מְעַכֵּב. וְאִי שָׁיֵיךְ בִּכְרָגָא דְּהָכָא, לָא מָצֵי מְעַכֵּב. בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – לָא מָצֵי מְעַכֵּב. ... מַאי? תֵּיקוּ.
רב הונא בריה דרב יהושע מבחין בין מצבים: מי שבא מעיר אחרת, בני העיר יכולים לעכב אותו. אבל אם הוא משלם את המס כמו בני העיר, הם אינם יכולים. בן מבוי אחד ובן אותו מבוי עצמו: אינם יכולים לעכב זה את זה (כחכמים). ספק: בן מבוי אחד על בן מבוי אחר בעיר, האם הוא ״שכינו״? הגמרא לא פוסקת: ״תיקו״.
- אדם מעיר אחרתבני העיר יכולים לעכב אותו, אלא אם הוא ״שייך בכרגא דהכא״ (משלם מס כמוהם).
- בן אותו מבויאינו יכול לעכב (כחכמים). בן מבוי אחר: ״תיקו״.
6מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹתכ״ב ע״א
אָמַר רַב יוֹסֵף: וּמוֹדֵי רַב הוּנָא בְּמַקְרֵי דַרְדְּקֵי – דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב, דְּאָמַר מָר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין סוֹפֵר בְּצַד סוֹפֵר ... קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה.
רב יוסף: גם רב הונא מודה שמלמד תינוקות אינו יכול לעכב מלמד אחר, כי עזרא תיקן ״סופר בצד סופר״. הגמרא שואלת: אולי הם יתרשלו? התשובה: ״קנאת סופרים תרבה חכמה״. כשיש יותר מלמדים, הם משתדלים ללמד טוב יותר (רש״י).
7רוֹכְלִין
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת, דְּלָא מָצֵי מְעַכֵּב ... כְּדֵי שֶׁיְּהוּ תַּכְשִׁיטִין מְצוּיִין לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל.
רב נחמן בר יצחק: רוכלים (סוחרים נודדים) שמסתובבים בעיירות, גם בני העיר אינם יכולים לעכב אותם, כי עזרא תיקן זאת. הטעם: שהתכשיטים יהיו נמצאים בנקל לנשים (רש״י: בשמים).
8לְאַהְדּוֹרֵי וְלָא לְאִקְּבוֹעֵי
וְהָנֵי מִילֵּי לְאַהְדּוֹרֵי, אֲבָל לְאִקְּבוֹעֵי – לָא. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, אֲפִילּוּ לְאִקְּבוֹעֵי נָמֵי. ... כֵּיוָן דְּרַבָּנַן נִינְהוּ, אָתוּ לִטַּרְדוּ מִגִּירְסַיְיהוּ.
ההיתר הוא ״לאהדורי״: לחזר ממקום למקום ולחזור הביתה, אבל לא ״לאקבועי״, לקבוע מקום בעיר. אם הסוחר הוא תלמיד חכם, מותר אפילו לקבוע. רבא התיר לרבי יאשיה ולרב עובדיה לקבוע (״דלא כהלכתא״, לפנים משורת הדין), כי אילו היו מחזרים, היו מתבטלים מלימודם.
9מַעֲשִׂים בְּבֵית הַדִּין
מֵעָלְמָא אָתוּ, וּלְעָלְמָא לִיזַבְּנוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא, אֲבָל בְּלָא יוֹמָא דְשׁוּקָא – לָא ... אֲמַרוּ לֵיהּ: אִית לַן אַשְׁרַאי! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ זַבְּנוּ שִׁיעוּר חַיּוּתַיְיכוּ
שני מעשים שמראים גבולות לדין.
- דִּיקּוּלָאֵי (רבינא)מוכרי סלים באו לעיר ובני העיר עיכבו. רבינא: ״מעלמא אתו, ולעלמא ליזבנו״, מותר, אבל רק ביום שוק, ולמכור בשוק ולא לחזר.
- עָמוֹרָאֵי (רב כהנא)מוכרי צמר שמכרו באשראי ורצו להישאר עד שיגבו את החובות. רב כהנא: ״זילו זבנו שיעור חיותייכו״, מוכרים רק כדי פרנסתכם עד שתגבו, ואז הולכים.
10רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרָבָא: פּוֹק חֲזִי, אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא – נַקֵּיט לֵיהּ שׁוּקָא. ... לָא נַקִּטוּ לֵיהּ שׁוּקָא, פְּסוּד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ.
רב דימי הביא גרוגרות בספינה. ראש הגולה ביקש מרבא לבדוק: אם הוא תלמיד חכם, ״נקיט ליה שוקא״, כלומר יכריזו שאין אחר מוכר בעיר גרוגרות עד שימכור הוא (רש״י). רבא שלח את רב אדא בר אבא לבדוק אותו (״תהי ליה בקנקניה״, לבדוק בהלכות אם הוא תלמיד חכם). בסוף לא נתנו לו שוק, והגרוגרות שלו התקלקלו.