ד״ה כדי שלא תקפוץ הנמיה
בבא בתרא כ״ב ע״במן הסולם לשובך ותהרוג את היונים והיא חיה קטנה:
הנמייה היא חיה קטנה שקופצת מראש הסולם אל השובך והורגת את היונים.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
לא בתכנית תושב״ע
שאלון 5391
המשנה קובעת שמרחיקים סולם מן שובך ארבע אמות, כדי שהנמייה לא תקפוץ ותפגע ביונים. הגמרא שואלת: הרי זה נזק עקיף (גרמא), ורבי יוסי אומר ״זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו״. המסקנה של רב טובי בר מתנה: ״גרמא בניזקין אסור״. בסוף הגמרא מספרת על רב יוסף ועל התמרים שלו, ושואלת אם אפשר לטעון חזקה על נזק.
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
מַרְחִיקִין אֶת הַסּוּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפּוֹץ הַנְּמִיָּיה. וְאֶת הַכּוֹתֶל מִן הַמַּזְחֵילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא זוֹקֵף אֶת הַסּוּלָּם.
המשנה קובעת שני דינים של הרחקה, כל אחד כדי למנוע נזק.
לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי? דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר: זֶה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ!
אולי המשנה אינה כרבי יוסי? רבי יוסי (בסוף הפרק) אומר שמותר לחפור בור בתוך שלו, ולחבירו לנטוע אילן בתוך שלו, כי כל אחד עושה בתוך שלו. לפי זה, גם בעל החצר היה צריך להיות רשאי להניח סולם.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, הֲוָה אָמַר: מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִידֵיהּ; הָכָא נָמֵי, זִמְנִין דְּבַהֲדֵי דְּמַנַּח לֵיהּ – יָתְבָא בְּחוֹר וְקָפְצָה.
אפשר שהמשנה גם כרבי יוסי. רב אשי שמע מרב כהנא: רבי יוסי מודה ב״גירי דידיה״, בחצים שלו, כלומר כשהנזק בא ישירות מאדם (רש״י: בחצים הבאים מגופו של בעל הבית ממש). כך גם כאן: בשעה שהוא מניח את הסולם, הנמייה יושבת בחור וקופצת מיד.
וְהָא גְּרָמָא הוּא! אָמַר רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, זֹאת אוֹמֶרֶת: גְּרָמָא בְּנִיזָּקִין אָסוּר.
אבל הנמייה קופצת מעצמה, והאדם רק גורם לכך בעקיפין. זה ״גרמא״! רב טובי בר מתנה: ״זאת אומרת״, מכאן אפשר ללמוד ש״גרמא בניזקין אסור״. לפי רש״י, אפילו מי שסובר שאין חיוב תשלום בגרמא (ופטור מלשלם), עדיין אסור לגרום נזק, וחבירו יכול לעכב.
רַב יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ הָנְהוּ תָּאלֵי, דַּהֲווֹ אָתוּ אוּמָּנֵי וְיָתְבִי תּוּתַיְיהוּ, וְאָתוּ עוֹרְבֵי אָכְלִי דְּמָא, וְסָלְקִי אַבֵּי תָאלֵי וּמַפְסְדִי תַּמְרֵי. אֲמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף: אַפִּיקוּ לִי קוּרְקוּר מֵהָכָא.
לרב יוסף היו דקלים קטנים. מקיזי דם (״אומני״, רש״י) ישבו תחתיהם, והעורבים באו לאכול את הדם, עלו על הדקלים והפסידו את התמרים. רב יוסף ביקש שיוציאו את ה״קורקור״ (העורבים) מכאן, כלומר שלא יקיזו דם שם.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא גְּרָמָא הוּא! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב טוֹבִי בַּר מַתְנָה, זֹאת אוֹמֶרֶת: גְּרָמָא בְּנִיזָּקִין אָסוּר.
אביי מקשה לרב יוסף: זה רק גרמא, והעורבים הם שמזיקים! רב יוסף עונה במאמר של רב טובי בר מתנה: גרמא בניזקין אסור, ולכן יכול לעכב.
וְהָא אַחְזֵיק ... הָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין חֲזָקָה לִנְזָקִין.
קושיה: הרי הם ישבו שם זמן רב ורב יוסף לא מחה, וכך היה להם חזקה! התשובה: רב נחמן אמר רבה בר אבוהו: ״אין חזקה לנזקין״. שתיקה על נזק אינה מוכיחה שוויתרת עליו.
וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ – רַב מָרִי אָמַר: בְּקוּטְרָא ... אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי, לְדִידִי – דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי
הגמרא מזכירה שנאמר על הכלל הזה שיש הגבלה: רב מרי: ״אין חזקה לנזקין״ נאמר בעשן (״קוטרא״), ורב זביד: בדבר שיש בו ריח רע ולכלוך. כלומר רק בנזקים כבדים כאלה אין חזקה. רב יוסף עונה שהעורבים והדם ״לדידי״, אצלו, ״דאנינא דעתאי״, כי הוא אדם עדין, הם כמו עשן וריח רע.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| יְהֵא | יהיה | |
| לֵימָא | שיאמר; האם נאמר | שורש אמר; בראש שאלה: האם נאמר |
| מַתְנִיתִין | משנה; המשנה שלפנינו | |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| תֵּימָא | תאמר | לא תימא: אל תאמר |
| כִּי | כמו; כאשר | כִּי הַאי גַּוְונָא = כעין זה |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| מוֹדֵי | מודה | |
| דִּידֵיהּ | שלו | |
| הָכָא | כאן | |
| נָמֵי | גם | |
| זִמְנֵי | פעמים | |
| בַּהֲדֵי | עם | |
| מַנַּח | מניח | |
| לֵיהּ | לו | |
| יָתְבָה | יושבת | שורש ישב |
| גְּרָמָא | גורם | זמן גרמא = מצווה שהזמן גורם לה |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| הָנְהוּ | אותם | |
| דַּהֲווֹ | שהיו | |
| אֲתוֹ | הם באו | |
| יָתְבִי | יושבים | שורש ישב |
| תַּמְרֵי | תמרים | |
| לְהוּ | להם, להן | |
| הָכִי | כך; כן | הָכִי נַמִי = אכן כך |
| אֲבוּהּ | אביו | |
| חֲזָקָה | מצב שמניחים שהוא נכון כל עוד לא הוכח אחרת; וגם: שימוש בקרקע שלוש שנים שמקנה בעלות | חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו · חזקת שלוש שנים בקרקע |
| לָאו | לא, אינו | |
| אִתְּמַר | נאמר; הושמע | |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| דִּידִי | שלי | לדידי: לדעתי |
| אֲנִינָא | עדין, רגיש | אֲנִינָא דַּעְתָּאי = אני עדין דעת |
| מִי | מי; בשאלה: האם; ״מי ש־״ = אדם ש־ | מילת שאלה |
| זְבֵין | קנה! (ציווי) | |
| פְּלִיג | חולק | |
| סֵיפָא | החלק האחרון | מול רֵישָׁא |
| פִּירְקִין | פרקנו; הפרק הזה | |
| טוּבָא | הרבה | |
| מִילֵּי | דברים | מנא הני מילי = מנין הדברים האלה |
| אִיכָּא | יש | |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| דִּילֵיהּ | שלו | |
| אַפֵּי | אפילו (בקיצור אפי׳); פנים | |
| דִּינָא | דין | |
| מְעַכֵּב | מעכב; מונע | |
| אַפֵּיק | הוציא | |
| מָר | אדון; חכם (בכבוד) | מר סבר ... ומר סבר = אחד סובר ... והשני |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים והיא חיה קטנה:
הנמייה היא חיה קטנה שקופצת מראש הסולם אל השובך והורגת את היונים.
מזחילה הוא צינור גדול כעין קנעל״א שלנו ומונחת לאורך הכותל על הכותל ומי הגג זבין לתוכה והיא מקלחתם לארץ ... כדי שיהא זוקף שם סולם בשיפוע לעלות בו לתקן מזחילתו לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכבין קילוח המים:
המזחילה היא צינור שמנקז את מי הגג. צריך מקום להעמיד סולם בשיפוע כדי לנקות אותה.
דפליג בסיפא דפירקין בנוטע אילן סמוך לבור וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לימא אף זו דסולם ושובך דלא כרבי יוסי:
רבי יוסי חולק בסוף הפרק, והגמרא שואלת אם גם הדין של הסולם נגד רבי יוסי.
בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש:
״גירי דידיה״ הם נזק שבא ישירות מגופו של האדם, ולא על ידי דבר אחר.
ואפי׳ למ״ד (ב״ק דף צח: ק.) דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור לגרום וכשבא להעמיד גרמא להזיק חבירו מעכב:
גם מי שפוטר מתשלום על גרמא, מודה שאסור לגרום נזק, ואם מישהו מנסה לגרום לחבירו נזק, אפשר לעכב אותו.
כלומר אל יקיזו לי עוד כאן שעל כן העורבים באין:
רב יוסף ביקש שלא יקיזו דם יותר מתחת לדקלים, כי הדם מביא את העורבים.
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
המשנה מחייבת להרחיק סולם מן השובך, ורבי יוסי אומר ״זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו״. כיצד מיישב רב אשי את המשנה עם רבי יוסי?
רבי יוסי מודה ב״גירי דידיה״, נזק שבא ישירות מגופו של האדם (רש״י). בשעת הנחת הסולם הנמייה יושבת בחור וקופצת, ולכן הנזק קשור ישירות למעשה.
הגמרא אינה מזכירה הקפדה של השכן. ההבחנה היא בכיוון הנזק: ישיר מן האדם.
זה הפוך: רבי יוסי מודה בנזק הבא ישירות מן האדם, לא בנזק של חיה.
רב אשי מדבר על נזק ישיר, לא על גרמא. את הקושיה על גרמא מעלה הגמרא אחר כך, ועליה עונה רב טובי בר מתנה.
הגמרא מקשה ״והא גרמא הוא״, ורב טובי בר מתנה משיב ״זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור״. מה פירוש הכלל לפי רש״י?
הכלל עוסק באיסור לעשות ולא בחיוב תשלום. לדעה שפוטרת מתשלום על גרמא עדיין אסור לגרום נזק.
זה הפוך מן הכלל: ״גרמא בניזקין אסור״ גם בתוך שלו, ולכן המשנה מחייבת הרחקה.
רש״י: אפילו הסובר שאין תשלום על גרמא מודה שאסור לגרום נזק, וחבירו מעכב. האיסור אינו תלוי בחיוב ממון.
הגמרא אינה מחלקת בין ודאי לאפשרי. כאן הנמייה רק ״זמנין״ קופצת, ובכל זאת אסור לגרום זאת.
רב מרי ורב זביד מסייגים את הכלל ״אין חזקה לנזקין״. מהו הסייג, ואיך משתמש בו רב יוסף?
הסייג אינו תלוי בידיעת המזיק אלא בחומרת הנזק.
רב מרי: בעשן (״בקוטרא״). רב זביד: בדבר מלוכלך ובעל ריח רע. רב יוסף, ״דאנינא דעתאי״, טוען שאצלו גם הדם והעורבים כאלה, ולכן שתיקתו אינה ויתור.
הסייג אינו מבחין בין ישיר לגרמא. רב מרי ורב זביד מדברים על סוג הנזק: עשן וריח רע.
הכלל פוטר מחזקה גם בלי מחאה, כי שתיקה על נזק אינה ויתור. הסייג הוא בסוג הנזק.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
מה קובעת המשנה בדין הרחקת סולם משובך? מדוע הגמרא שואלת ״לימא מתניתין דלא כרבי יוסי״, ומה עונה רב אשי?
המשנה: מרחיקים סולם משובך ארבע אמות ״כדי שלא תקפוץ הנמייה״. רבי יוסי אומר ״זה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו״, ולכן הגמרא שואלת. רב אשי: רבי יוסי מודה ״בגירי דידיה״, בנזק שבא ישירות מן האדם, וכאן ״בהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה״, הנזק בא מיד כשמניחים את הסולם.
מהו הכלל של רב טובי בר מתנה, ואיך הוא נלמד מהמשנה? כיצד מיישם רב יוסף את הכלל במעשה התמרים שלו?
״גרמא בניזקין אסור״: אפילו אם בגרמא אין חיוב תשלום, אסור לגרום נזק לחבירו, והוא יכול לעכב (רש״י). הוא נלמד מכך שהמשנה אוסרת להניח סולם ליד השובך אף שהנמייה קופצת מעצמה. רב יוסף הביא את הכלל כשאביי אמר לו ״והא גרמא הוא״, ועל פיו ביקש שלא יקיזו דם תחת הדקלים, כי הדם מביא את העורבים שמפסידים את התמרים.
מדוע אי אפשר לטעון חזקה על נזק (״אין חזקה לנזקין״)? מה אמרו רב מרי ורב זביד?
אם אדם שותק על נזק זמן רב, אין זו הוכחה שוויתר, ולכן אין חזקה לנזקין. רב מרי: הכלל נאמר בעשן (״קוטרא״). רב זביד: בדבר מלוכלך ובעל ריח רע. כך נשארת חזקה בדברים קלים יותר.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.