ד״ה ומשנן בסוכה
סוכה כ״ח ע״בסובר למודו ומחתכו על בוריו לעמוד דהיינו שמעתא דאמוראי וסברא של טעמי משנה וברייתא מה טעם זה חייב וזה פטור זה אסור וזה מותר:
לומד את תלמודו לעומק, כדי להבין את הטעמים: למה זה חייב וזה פטור, זה אסור וזה מותר.
לא נמצא. נסו שם מסכת ודף (״סוכה כה״, ״ב״ב ח״) או מונח (״תנן״).
חלקי העמוד
בתכנית תושב״ע
פרק ב׳, הישן · שאלון 6281
כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. הגמרא מפרטת: אילו כלים מעלים לסוכה ואילו מוציאים ממנה, איזה לימוד עושים בה, ומתי מותר לצאת ממנה בגשמים.
אפשר להתחיל בסרטון: הוא מראה את מהלך הסוגיה, ואחריו צוללים לגמרא, לרש״י ולתוספות.
אורך: 3:48 · הסרטון עוצר ב״תורכם״; במצב כיתה אפשר להמשיך לתרגול בלי לצאת מהמסך. הורדת הסרטון למורה
תיק 9 · סֻכָּתוֹ קֶבַעהסרטון עוסק גם בסוגיות נוספות: לעמוד הסרטון ←
מהלך הגמרא שלב אחרי שלב. הצבע מסמן את סוג השלב, כמו בסרטוני המונחים: משנה, ברייתא, סברה, קושיה, תירוץ. תג שמסומן בקו מקשר לעמוד המונח.
מילים בארמית: לחיצה על מילה שיש מתחתיה קו מקווקו (בתרשים ובצילום הדף) מציגה את הביאור שלה. מהביאור אפשר להוסיף אותה ל״המילים שלי״, לתרגול ולחזרה.
כׇּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ קֶבַע, וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְּשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מוּתָּר לְפַנּוֹת - מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה
בחג הסוכה היא הדירה העיקרית, והבית טפל. בגשמים מותר לצאת כשהגשם מספיק לקלקל תבשיל. גשמים בחג הם כמו עבד שבא למזוג כוס לרבו, ״ושפך לו קיתון על פניו״. מי שפך על מי? הגמרא מבררת זאת בסוגיה הבאה.
הָיוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים מַעֲלָן לַסּוּכָּה, מַצָּעוֹת נָאוֹת - מַעֲלָן לַסּוּכָּה, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְטַיֵּיל בַּסּוּכָּה ... וּמְשַׁנֵּן בַּסּוּכָּה
״תשבו כעין תדורו״: כמו שאדם גר בביתו, כך גר בסוכה. מעלה אליה את הכלים והמצעות היפים, אוכל, שותה, מטייל ולומד בה.
וְהָאָמַר רָבָא: מִקְרָא וּמִתְנֵא בִּמְטַלַּלְתָּא, וְתַנּוֹיֵי בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא!
רבא אמר שלימוד מקרא ומשנה בסוכה, אבל העמקה בלימוד מחוץ לסוכה. איך זה מתאים ל״משנן בסוכה״?
הָא - בְּמִגְרַס, הָא - בְּעַיּוֹנֵי
חזרה על מה שכבר למד (״גרסה״) בסוכה. עיון שמצריך מאמץ אפשר מחוץ לסוכה, כי הוא מצטער, והאוויר מרחיב את דעתו (רש״י). כמו התלמידים שלפני רב חסדא: קודם חזרו מהר על הגמרא, ואחר כך עיינו בסברה.
מָאנֵי מִשְׁתְּיָא - בִּמְטַלַּלְתָּא, מָאנֵי מֵיכְלָא - בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא ... וּשְׁרָגָא - בִּמְטַלַּלְתָּא. וְאָמְרִי לַהּ: בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא
רבא קובע אילו כלים מכניסים לסוכה.
לְדִידִי, כֵּיוָן דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי - כְּמִי שֶׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה דָּמֵי לִי
השיעור: ״משתסרח המקפה של גריסין״, תבשיל שמתקלקל מהר. אביי ישב לפני רב יוסף בסוכה, ורוח הפילה קסמים מן הסכך. רב יוסף ביקש לפנות את הכלים. אביי הקשה מן המשנה, ורב יוסף ענה: אני אניני דעת, ולכן לי זה כמו מקפה שהתקלקלה.
אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת עַד שֶׁיִּגְמוֹר סְעוּדָּתוֹ ... אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁיֵּעוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר
אכל בסוכה, ירדו גשמים והוא ירד לבית, ואחר כך פסקו: אין מטריחים אותו לעלות עד שיגמור את הסעודה. ישן וירד: אין מטריחים אותו עד הבוקר. הגמרא מבררת: ״עד שיעור משיעלה עמוד השחר״. אם התעורר בלילה, לא יעלה. ואם עלה השחר והוא ישן, לא מעירים אותו.
ביאור קצר לכל מילה בארמית שבעמוד, לפי סדר ההופעה. לחיצה על מילה פותחת אותה במילון הארמית, עם הצורות והסוגיות האחרות שבהן היא מופיעה.
| המילה | פירוש | הערה |
|---|---|---|
| הָאָמַר | והרי אמר | הא + אמר: קושיה מדברי אמורא |
| מְטַלַּלְתָּא | סוכה; מקום מוצל | מלשון צל; גם כתיב מטולתא |
| תַּנּוֹיֵי | לשנות, ללמד משנה בעל פה | שורש תני |
| בַּר | בן; חוץ מ | בַּר מִ־ = חוץ מ־ |
| הָא | זה, זאת; הרי | הא ... הא = זה ... וזה |
| לְעַיּוֹנֵי | להסתכל, לשים לב | שם פועל |
| מָאנֵי | כלים | |
| מֵיכְלָא | אוכל | מאני מיכלא = כלי אוכל |
| שְׁרָגָא | נר | |
| אָמְרִי | אומרים | שורש אמר |
| דִּידִי | שלי | לדידי: לדעתי |
| כֵּיוָן | מכיון ש; מאחר ש | בדרך כלל: כיון ד־ |
| אֲנִינָא | עדין, רגיש | אֲנִינָא דַּעְתָּאי = אני עדין דעת |
| דָּמֵי | דומה | שורש דמי |
| אֶלָּא | אלא; רק (אין ... אלא); בפתיחת קושיה: ״אלא מעתה״ = אם כך | בפתיחת קושיה: אם כך, הרי |
| אֵימָא | אמור; אפשר לומר | מקביל ל״אמור״ בעברית |
| הַיְינוּ | זהו; כלומר | לא כמו ׳היינו׳ בעברית |
| שְׁמַעְתָּא | סוגיה; הלכה שנלמדה | שורש שמע |
| סְבָרָא | הגיון, טעם | |
| בָּרַיְיתָא | דברי תנאים שלא נכללו במשנה | |
| מִיגְרַס | לשנן, ללמוד בעל פה | שורש גרס |
| תְּרֵי | שני | |
| גַּוְונֵי | סוגים, אפנים | |
| הֲווֹ | היו | שורש הוי |
| הֲוָה | היה; נעשה | הֲוָה לֵיהּ = נחשב לו |
| תַּנְיָא | שנויה (בברייתא); נשנה | פותח ציטוט ברייתא |
| כּוּלְּהוּ | כלם | |
| אִיתְנְהוּ | הם קיימים | |
| בֵּי | בית של | בֵּי רַב = בית מדרש |
| קָתָנֵי | שונה (במשנה) | קָא + תָּנֵי |
| אַפּוֹקֵי | להוציא, לשלול | שורש נפק |
| מְנָא | מנין; כלי | מנא הני מילי = מנין דברים אלה |
| טַעְמָא | טעם, סבה | |
| בָּעֵינַן | אנחנו צריכים; דורשים | |
| הָנֵי | אלה | רבים של האי |
| קְדֵרָא | סיר | |
| לְקַמָּן | בהמשך, להלן | |
| תְּנַן | שנינו (במשנה) | תנן: שנינו במשנה |
| גַּבֵּי | אצל; לגבי | |
| בֵּיעֵי | ביצים | |
| גָּמַר | סיים, השלים; בגזרה שווה - למד | בגזרה שווה: לומד דין ממקום אחר |
| אִי | אם | אִי הָכִי = אם כך |
| מִיתְרְמֵי | מזדמן; קורה | |
| לֵיהּ | לו | |
| סְעוּדְתָּא | סעודה | |
| אָכֵיל | אוכל | שורש אכל |
| אָמְרִינַן | אנו אומרים | שורש אמר |
| חָשִׁיב | חשוב, נחשב | |
| מִינַּהּ | ממנה | |
| מוֹקְמִינַן | אנו מעמידים | |
| חַיְישִׁינַן | אנו חוששים | |
| תִּדַּע | תדע ש; הוכחה לכך | |
| דַּוְקָא | בדיוק, רק | |
| דְּלָא | שלא, מפני שלא | ד + לא |
| נָקֵט | נוקט, מזכיר | |
| מַעְיֵיל | מכניס | שורש עלל |
| נָקֵיט | אוחז; לוקח | |
| הָתָם | שם | הפוך מ״הכא״ (כאן) |
פירושי רש״י המרכזיים לסוגיה. לשון רש״י, ומתחתיה ההסבר.
סובר למודו ומחתכו על בוריו לעמוד דהיינו שמעתא דאמוראי וסברא של טעמי משנה וברייתא מה טעם זה חייב וזה פטור זה אסור וזה מותר:
לומד את תלמודו לעומק, כדי להבין את הטעמים: למה זה חייב וזה פטור, זה אסור וזה מותר.
כלומר תרי גווני שינון הוו למיגרס גמרא הברורה לו כבר והיינו שמעתא צריך סוכה והיינו משנן:
יש שני סוגי לימוד. חזרה על מה שכבר ברור לו צריכה סוכה, ועליה נאמר ״משנן״.
קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן:
קערות שאכלו בהן צריך להוציא מן הסוכה.
של שיעור מצומצם ז׳ טפחים אסור להניחן בתוכה:
בסוכה בשיעור המינימלי, שבעה טפחים, אסור להניח בתוכה את הכלים האלה.
דתניא בפ׳ ערבי פסחים (פסחים קיג:) שלשה חייהן אינן חיים הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת שאינם יכולין לסבול שום דבר מיאוס ואמר רב יוסף כולהו איתנהו בי:
״שלשה חייהן אינן חיים״, ואחד מהם הוא אנין הדעת, שאינו יכול לסבול דבר מאוס. רב יוסף אמר שכל השלושה ישנם בו (פסחים קי״ג ע״ב).
על כרחך שיעור קתני וה״ק עד שיעור משיעלה עמוד השחר לאפוקי אם הקיץ משינתו בלילה דאין מטריחין ואם עלה השחר ולא ניער אין מקיצין אותו:
הפירוש: עד שיתעורר אחרי עלות השחר. אם התעורר בלילה, אין מטריחים אותו לעלות. ואם עלה השחר והוא עוד ישן, אין מעירים אותו.
לכל דיבור: לשון התוספות המלאה, ולצדה השאלה במשפט אחד, המהלך בשלבים (פירוש, ראיה, קושיה, תירוץ, מסקנה), החידוש ושאלות לבדיקה עצמית.
השאלה במשפט אחד: מהם ״מאני מיכלא״ שמוציאים מן הסוכה, ומה הטעם?
מנא דמיכלא. קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס כך פירש בקונטרס וי״מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה״ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי:
קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס כך פירש בקונטרס
רש״י: אלה הקערות שאכלו בהן. אחרי האכילה מוציאים אותן, כי הן מאוסות.
וי״מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן
״יש מפרשים״: אלה כלי ההכנה, כמו סירים ועריבות לישה. הטעם הוא ״תשבו כעין תדורו״: כלים כאלה אינם נמצאים בחדר המגורים גם כל השנה, אלא בחדר נפרד.
וכן פירש בה״ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי
וכך פירש בעל ״הלכות גדולות״: סירים, שיפודים, כלי צלייה וכלי אפייה.
החידוש: לרש״י הטעם הוא מיאוס, ולכן מוציאים את הקערות אחרי האכילה. ליש מפרשים הטעם הוא ״כעין תדורו״, ולכן מוציאים כלי הכנה, שגם בבית אינם בחדר המגורים.
רש״י: קערות שאכלו בהן, משום מיאוס. יש מפרשים: כלי הכנה כמו סירים ועריבות, משום ״כעין תדורו״, שגם בבית אינם בחדר המגורים.
מקורות: רש״י סוכה כ״ט ע״א, ד״ה מאני מיכלא
השאלה במשפט אחד: לפי ״ואמרי לה בר ממטללתא״, האם אסור להדליק נר בסוכה גם כשמשתמשים באורו?
ואמרי לה בר ממטללתא. אין שרגא מעניינא דאחרים דמנא דמיכלא בר ממטללתא היינו בשעה שאין משתמש בהן דבשעת סעודה אוכל בקערה בסוכה אבל שרגא בעודו דולק ומשתמש לו לאורו אסור כדמוכח לקמן פרק לולב וערבה (סוכה ד׳ מח. ושם) דתנן גבי שביעי של חג גמר מלאכול לא יתיר סוכתו משום דאי מתרמי ליה סעודתא אכיל בגווה אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה ואמרינן בגמרא אין לו מקום להוריד כלי וצריך לאכול בה ביום טוב האחרון מה יעשה ויוכיח שאינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים מדליק בה את הנר ומדחשיב לה היכירא בשעת הדלקה שמע מינה דאסור בחג ושמא היינו טעמא דמשום דמוקמינן בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקט מעייל את הנר כדנקיט התם מעייל בה מאני מיכלא:
אין שרגא מעניינא דאחרים דמנא דמיכלא בר ממטללתא היינו בשעה שאין משתמש בהן
הנר שונה משאר הכלים. כלי אכילה מוציאים רק כשאין משתמשים בהם, ובזמן הסעודה אוכלים בקערה בסוכה. אבל הנר אסור גם כשהוא דולק ומשתמשים באורו.
כדמוכח לקמן ... מדליק בה את הנר ומדחשיב לה היכירא בשעת הדלקה שמע מינה דאסור בחג
ראיה מדף מ״ח ע״א: מי שאין לו מקום להוריד את הכלים, וצריך לאכול בסוכה ביום טוב האחרון, מראה שאינו מוסיף על המצוה בכך ש״מדליק בה את הנר״. אם הדלקת נר היא סימן שהחג נגמר, משמע שבחג עצמו היא אסורה.
ושמא היינו טעמא דמשום דמוקמינן בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו
הטעם אולי: מדובר בסוכה קטנה, ויש חשש שהסוכה תישרף.
ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקט מעייל את הנר
ההוכחה שהאיסור הוא בהדלקה דווקא: שם לא נאמר ״מכניס את הנר״, כמו שנאמר ״מכניס בה כלי אכילה״, אלא ״מדליק״.
החידוש: הנר אינו כמו שאר הכלים: לשיטה ״בר ממטללתא״ אסור להדליק אותו בסוכה קטנה גם כשמשתמשים באורו, אולי מחשש שריפה.
כלי אכילה מוציאים רק כשאין משתמשים בהם. הנר אסור גם כשהוא דולק ומשתמשים באורו.
ביום טוב האחרון מראים שהחג נגמר בהדלקת נר בסוכה. משמע שבחג עצמו ההדלקה אסורה.
מקורות: סוכה מ״ח ע״א
3 שאלות, בכל אחת ארבע תשובות ואחת נכונה. לחצו על תשובה ותראו מיד אם צדקתם, ולמה כל תשובה מתאימה או לא.
הברייתא אומרת שאדם ״משנן בסוכה״, ורבא אמר: ״מקרא ומתנא במטללתא, ותנויי בר ממטללתא״. איך הגמרא מיישבת?
זה הפוך מתירוץ הגמרא. ״הא במגרס, הא בעיוני״: החזרה בסוכה והעיון מחוץ לה, כי העיון מצער והאוויר מרחיב את הדעת (רש״י).
אין בסוגיה חלוקה בין יום ללילה. ההבחנה היא בסוג הלימוד: חזרה לעומת עיון.
גודל הסוכה נזכר בסוגיה בעניין הנר ולא בעניין הלימוד. כאן ההבחנה היא בין חזרה לעיון.
כך מתרצת הגמרא: ״הא במגרס, הא בעיוני״. עיון הוא מאמץ מצער, ולכן אפשר לעשותו בחוץ, ואילו חזרה על מה שברור נעשית בסוכה.
במה נחלקים רש״י ו״יש מפרשים״ בתוספות בפירוש ״מאני מיכלא״ שיוצאים מן הסוכה?
כך הם נחלקים. לפי רש״י הקערות מאוסות אחרי האכילה. ליש מפרשים הטעם ״כעין תדורו״: כלים כאלה אינם נמצאים בחדר המגורים גם בבית.
זה הפוך. הטעם של מיאוס הוא של רש״י, והפירוש בכלי הכנה משום ״כעין תדורו״ הוא של יש מפרשים.
חשש שריפה נזכר רק בעניין הנר בסוכה קטנה, לא בעניין כלי האכילה. ויש מפרשים אינם מפרשים בקערות.
כלי שתייה נשארים בסוכה לפי רבא, כי אינם מאוסים. המחלוקת היא רק על כלי האכילה.
אביי ישב לפני רב יוסף בסוכה, ורוח הפילה קסמים מן הסכך. רב יוסף ביקש לפנות את הכלים, אף שהמשנה מתירה לפנות רק כשתסרח המקפה. מדוע לדעתו מותר היה לו?
אין בסוגיה טענה שהסוכה נפסלה. רב יוסף מדבר על צערו, ולא על כשרות הסכך.
רב יוסף אינו משווה רוח לגשם בכלל. הוא אומר שעבורו, בגלל אופיו, המקרה כמו שתסרח המקפה.
זה דבריו: ״כיון דאנינא דעתאי, כמי שתסרח המקפה דמי לי״. רש״י: אניני הדעת אינם יכולים לסבול שום דבר מאוס.
הנימוק אינו הצלת הכלים אלא צערו של רב יוסף. השיעור של המשנה תלוי בצער האדם.
בסגנון שאלות הבגרות. נסו לענות קודם, ואז פתחו את התשובה.
הסבר ״סוכתו קבע וביתו עראי״ לפי הברייתא, ואיך מיישבת הגמרא את דברי רבא על לימוד מחוץ לסוכה?
מעלה לסוכה כלים ומצעות נאים, ואוכל, שותה, מטייל ומשנן בה, כי ״תשבו כעין תדורו״. רבא מדבר בעיון, שאפשר לעשות מחוץ לסוכה. חזרה על מה שכבר למד (גרסה) נעשית בסוכה.
מה ענה רב יוסף לאביי כשביקש לפנות את הכלים ברוח, ומה למדים מכך?
״כיון דאנינא דעתאי, כמי שתסרח המקפה דמי לי״. השיעור תלוי באדם: אדם אנין דעת מצטער גם מקסמים שנופלים.
הבא את מחלוקת רש״י ויש מפרשים בפירוש ״מאני מיכלא״.
רש״י: קערות שאכלו בהן, משום מיאוס. יש מפרשים: כלי הכנה כמו סירים ועריבות, משום ״כעין תדורו״.
אחרי שעברתם על התרשים וניסיתם לענות על השאלות: חותמת בדרכון.
לשון הגמרא, רש״י ותוספות: ספריא (גמרא מנוקדת, מהדורת קורן; רש״י ותוספות, דפוס וילנא).